זמן קצר לאחר בואי לתכנית, התחלתי לשמוע דיבורים על אופי ואופן ההתנהלות בזוגיות של חברים, שהיו נשמעים לי ממש מוזרים. זה היה נשמע כאילו יוצרים איזה שהוא פירוד או הבדלה בין בני הזוג. אני אחראי על העבודה שלי, היא אחראית על העבודה שלה...

מאוחר יותר, נתקלתי בביטוי של הספר הגדול (עמ' 66): "אנחנו נמצאים שם, כדי לטאטא את הצד שלנו של הרחוב". כלומר, עליי לתקן את החלק שלי בכל סיטואציה, לנקות את הלכלוך שהצטבר במדרכה שלי, ולהתעלם מהלכלוך שהצטבר בחלקו של האדם האחר במערכת היחסים. "אי-הצדק מצד האדם האחר לא חשוב" (הספר הלבן, עמ' 100).

למעשה, זהו אחד הרעיונות המרכזיים של צעד 4, כפי שאני מבין אותו. בצעד הזה אנחנו עורכים חשבון נפש "נוקב וחסר פחד", שבו אנחנו שמים בצד את העוולות שגרמו לנו האחרים, ומתמקדים בתיקון הטעויות שלנו.

במובן מסוים, ההתנהלות הזו היא תוצאה של צעד 3, בו אני מבין שאלוקים צריך להיות הבמאי ואני רק שחקן אחד מיני אלפי אלפים וריבי רבבות במחזה הגדול שלו. כתוצאה מכך, אם מישהו אחר התנהג בצורה שנראית לי לא ראויה – מבחינתי, אני צריך לראות זאת בתור התפקיד המיועד לו בתסריט. אם הוא צריך לתקן את התנהגותו – זה בינו לבין אלוקים הבמאי. הוא ידריך אותו. זה ממש לא התפקיד שלי. זו אפילו חוצפה כלפי שמייא.

***

אמנם, אם אני התנהגתי בצורה לא ראויה, אם אני יודע ששיחקתי גרוע בסצנה הזו, אני צריך לנסות לתקן את זה. איך אני יודע אם באמת התנהגתי לא נכון? אלוקים ברא "נורת ביקורת" מדהימה: הרגשה לא נוחה שלי.

אם אני מרגיש לא נוח, סימן שטעיתי במשהו. לכן אני לא שלם עם זה. "לא משנה מה העוול שעולל הצד השני, אם אנחנו מוטרדים, קיים תמיד משהו שלא בסדר אצלנו. במיוחד בתחום הגישה" (הספר הלבן, עמ' 117).

היה לי ספונסר רווק, שהתחתן לאחר מעל שנתיים של נקיות. דיברנו לאחרונה ואז שאלתי אותו איך זה להיות נשוי בתהליך ההחלמה. הדבר הראשון שהוא אמר היה "שמע, זה עושה ממש טוב לשלום בית". בכל מריבה עם אשתו, הוא פשוט מחפש איפה החלק שלו ולוקח את מלוא האחריות על כך...

***

ואיך כל זה קשור לניקיון הארנק שלי?

לאחרונה, התחלנו להתנהל נכון יותר מבחינה כלכלית. פחות בזבוזים. פחות הוצאות...

ובכן, כאשר אני קולט שאשתי שוב קנתה משהו, מתחילה מיד ההצפה הרגשית: "מה, היא לא מבינה שאנחנו במגמת חיסכון עכשיו? למה היא לא עומדת במה שקבענו? למה היא לא התייעצה איתי לפני זה?" כמובן, שאחר כך, פעמים רבות, הרגשות עולים על גדות השפתיים, לעיתים הם גם יוצאים החוצה ברמז דק, או עבה, ולעיתים אף בגערה מפורשת.

הארנק שלה לא קשור לתפקיד שלי בתסריט. זה הארנק שלה. כרטיס האשראי שלה. לא ליהקו אותי לסצנה הזו. מה שקורה שם, אמור להיות אך ורק בינה לבין הבמאי.

ואם היא תבזבז "מיליונים"?

או שכך הוא התסריט, או שהבמאי (היי! זה כבר לא אתה, זוכר?...) יעמיד אותה על טעותה, בזמן ובאופן שהוא יראה לנכון. רצונו ייעשה, ולא רצוני.

מאוד קשה לי לקבל את זה. ועוד יותר קשה, שלא להיסחף לפגם האופי של "הכל או כלום" (אחת מחתיכות הזבל המשמעותיות במדרכה שלי). ממש קשה לי לראות אותה מבזבזת מבלי לחשוב: "יאללה! גם ככה מבזבזים פה בבית הזה, ולא לוקחים את המהלך הזה ברצינות, אז גם אני אקנה כל מה שבא לי..." (ממש אותו דפוס של "גם ככה אני הולך ליפול בקרוב, בדרדור גובר והולך, אז בוא נעשה את זה כבר עכשיו ועד הסוף", או: "גם ככה היא מקלקלת את הזוגיות שלנו באיך שהיא מדברת אליי, ואין סיכוי לזוגיות טובה, אז אראה לה מה זה דיבור מכאיב!").

אבל זה הדבר הנכון והטוב בשבילי. כאשר אני מנסה לשלוט, או מפתח ציפיות (אותה הגברת בשינוי אדרת), במקום שאין לי בו שליטה – אני פשוט מרגיש רע עם התוצאות. ככל שאני נצמד להוראות הבמאי, הכול יכול, אני שומר יותר על השלווה שלי.

אגב, כדאי לי גם לזכור למעלה מעשור של בזבוזים, סביב השימוש בתאווה וסביב אובססיות אחרות, שהיא נשאה כמעט בדומיה מוחלטת. עכשיו הגיע התור שלה לבזבז, ושלי - (לנסות) לשתוק...

***

שמעתי בכמה הזדמנויות אמרה לפיה ישנם מחברי ספרים שהינם גדולים יותר מאשר הרעיונות שכתבו, יש כאלה שהם במדרגת מה שכתבו, ויש כאלה שהם קטנים ממה שכתבו.

אני קטן בהרבה מהדברים המוצעים כאן (תרתי משמע. מלשון מצע פרוש ומלשון הצעה). ובכל אופן, מבקש אני מאלוקים להתקדם בכיוון הזה. אני חייב את זה בשביל עצמי. בשביל שלוות הנפש שלי. ובשביל לעבדו באמת, בלב שלם ובנפש חפיצה.

בדיוק היום אשתי הוציאה הרבה כסף. מרגיש לי כמו הזדמנות ליישם... (  )

פוסט חזק



מוסיף גם את חינוך הילדים לויתורים. ברגע שאתה מפנים שאתה צריך לטפל רק בחלק שלך, יותר קל לך להעביר את המסר לדור הבא

תודה טהרינו

תודה חבר.

כבר חשבתי שאתה הולך לדבר כאן על נקיון פיזי מכל הניירת שהצטברה בו,,,ורציתי להזדהות עם האקטואליה האישית שלי, אנסה גם בלי זה ואולי אמצא קשר בין הדברים,
אתמול עשיתי ניקוי מאסיבי באוצרות הישנים שלי, העפתי שקיות גדושות,,,, 
לכאורה משהוא נורמלי המתאים לעקרת בית זריזה לפני פסח, רק שאצלי זה הכיל משהוא אחר, משהוא שניקה לי חלקים מהנשמה כחלק מהנקיון אותו אני עובר בכל התקופה האחרונה.
היה קצת קשה להעיף לפח את האוצרות שאולי הנכד שלי ירצה להשתמש בהם:grinning:,, אבל החוויה.הטהרה. אין עליה !!

אוהב.

ודווקא בימים האחרונים אני חווה תסכול גדול מאוד, מהתחושה שאשתי לא מוכנה לעבוד ולהתאמץ כמעט בשום תחום, לא טכנית ולא רוחנית. מאוד מתקשה לקבל את התסריט הזה, ולא לנסות לעצב אותה קצת אחרת. מבקש מאלוקים שחרור מלא מהביקורת כלפיה. רק ליום אחד.

תודה טהרני .
לענ"ד העיקרון הוא נכון אך כשמדובר בהתנהלות בענייני הבית עם בת הזוג המגמה צריכה להיות לעבוד ביחד בשותפות.
זה חלק מהתפקיד שלי.
מהניסיון שלי, גם אם ייתכן שתחילת הדרך יש צורך להתנתק לגמרי כדי לא להיגרר למעורבות רגשית יתר אך לטווח הארוך צריך לשאוף ליכולת לדבר ולפתוח את הנושאים האלה איתה בצורה בריאה.

תודה כנוע. דבריך הוסיפו לי הרבה.