שוב נכנס להתקף, ממש לא ברצוני, אבל מרגיש תאב.
נכנס למחשב ורוצה להתחיל.
משהו קצת עוצר אותי. משהו קצת עוצר.
הלב בוער לדבר עברה ואתה נלכד במחוזות התאווה.
כמה חבל ששוב אני הולך לאבד את החיים שלי, כמה חבל.
אבל עדיין תאב, נורא תאב, ואוהב.
ואז הגיעה היד, היד של מישהו שאוהב אותך.
מלטפת לך את הפנים, בנחת, בשקט.
"אני כל כך רוצה את זה, אני אוהב את זה.. אני אוהב."
שוב הליטוף הרך ההוא על הלחי, ליטוף חם ותומך.
"אהובי, בני.
נשמה טהורה שלי.
אני אוהב אותך,
רק הפעם, בשבילי, תוותר."
מתחיל להרגיש את הדמעות עולות לי לגרון. התאווה קצת פחות בוערת, ואני פועל יותר לאט.
קצת יותר לאט.
דמעה קטנה זולגת. והתאווה כבר מסתלקת.
היד פחות רועדת ואני מזיז את העכבר יותר לאט.
עוד ליטוף של אחד שאוהב, שאוהב באמת מכל הלב.
"רק הפעם, בשבילי, תוותר."
עוד כמה דמעות זולגות ואני כבר ממש לא נוגע במחשב.
ואז זה בא, סוף סוף, חיבוק חם ותומך, של אבא שאוהב.
סוף סוף באה אהבה של מישהו שחושב.
היד שמלטפת, גם מנגבת את הדמעות, לאט לאט ברוגע.
החיבוק גדול ואיתו האהבה, בין אבא שאוהב לבנו שכואב.
"אנחנו עוד ניפגש, יקירי,
רק האמן חזק, נשמה שלי."
היד החמה לאט לאט עוזבת את הפנים,
ומותירה אותי ללא מילים.
יושב לבד מול המחשב, ומנגב קצת את הדמעות.
"אבא הבטיח שעוד ניפגש" אני חושב, מתחיל לחייך ועדיין קצת דומע. עדיין קצת כואב.
אבא, הוא הבטיח שניפגש, בשמחה ובטוב לב. אבא יקר שלי, אני אוהב.