פורים שמח חברים יקרים!
משום מה לא יוצא לי הרבה לכתוב כאן, ובכל זאת הרגשתי צורך לשתף באסירות תודה בניסים.
זה כ"כ לא מובן מאיליו שאני יכול לשבת פורים בלילה להתרכז יותר מחצי דקה במשהוא מסוים, ועל זה בעצם רציתי לכתוב.
בשנים עברו בפורים השלוה היתה ממני והלאה מכמה סיבות (שכל אחת בפני עצמה מספיקה לקחת ממני את השלווה).
א. הייתי מדומיין שאני צריך להרגיש בצורה מסוימת, ואם לא אבוי לי, משהוא לא תקין...
ב. הייתי מדומיין שאני צריך להספיק כל מיני דברים, וכל מה שעשיתי הראש שלי כבר היה בדבר הבא או במה שאני מפסיד עכשיו.
ג. כתוצאה מזה, הייתי מלא בריכוז עצמי.לא היה לי עצבים למשפחתי. הם היו כטורח, וגם כשהקדשתי זמן בשבילם זה היה כדי לצאת ידי חובה, ותעזבו אותי לנפשי...
כיום – נכון לעכשיו- זכיתי להבטחת התוכנית הגישה לחיים תשתנה, ואני רוצה להדגיש שאני כמכור- בן אדם חולה- שאחד ממרכיביו המחלה החזקים הוא הריכוז עצמי וה'מגיע לי', הרגשתי גם השנה כשפורים התקרב שהגישה הזאת עולה. רק הנס היה שפתאום הבחנתי כמה חולה היא הגישה הזאת וכמה אני יוצא מזה נפסד- חסר שקט ושלווה מכל הציפיות שלא התממשו. וההבנה הזאת עדיין כשלעצמה לא נותנת לי כח לשנות את הגישה כי הבעיה שלי היא לא חוסר הבנה אלא חוסר כח. אבל כשהבנתי שאני מיסב לעצמי כאב בגישה הזאת והייתי מוכן להכניס את אלוקים למקום הזה ע"י שיתוף עם חברים. ותפילה לאלוקים, פתאום קורים ניסים.
פתאום הבנתי שהגישה שלי צריכה להיות איך אני תורם לחיים ולא איך אני לוקח, איך אני מתמלא. איך אני יכול להיות שם בשביל אשתי וילדיי. יש משפט בספר הגדול שאומר 'ככל שאני מוותר על הציפיות והזכויות שלי כך יש לי יותר שלווה' והמשפט הזה כ"כ נכון בשבילי. במיוחד ביום כזה שהראש שלי מפתח ציפיות ו'זכויות' איך זה אמור להיות, מה אני אמור להספיק, ואיך אני אמור להרגיש.
אז לא! לעכשיו אני מנסה לשחרר ולקבל את התוכניות של אלוקים בשבילי, ולראות מה אני יכול לתת לאחרים.
תודה לך אבא אוהב על עצם היותך. תודה לך אבא אוהב על אהבתך איליי!
תודה שאיכפת לך ממני!
ותודה על יום שפוי – לעכשיו!
אני מבקש ממך אבא, תן לי המשך לילה נקי ושפוי כי אני לא יכול לבד כלום.
אוהב
