באחת מההגדות לפסח (הגדת "שפת חיים", עמ' יט), קראתי סיפור מעניין:
באחת הישיבות, ארגנה קבוצה של בחורים הפגנה סוערת נגד הטבח של הישיבה, בתואנה שאינו מבשל היטב, ושיש לסלקו לאלתר מן הישיבה ולהחליפו בדחיפות בטבח אחר, מוצלח יותר. הנהלת הישיבה ביקשה לברר מיהם העומדים מאחורי המחאה החריגה, אך העלו חרס בידם.
בצר להם, פנו לאחד מגדולי הדור. הוא המליץ להם לבדוק ברשימות התלמידים מי הם התלמידים שהוריהם אינם משלמים שכר לימוד לישיבה (היו תלמידים שהוריהם סבלו מקשיים כלכליים, והנהלת הישיבה התחשבה בהם וויתרה להם על שכר הלימוד). תלמידים אלה, כך פסק בהחלטיות אותו גדול, הם מארגני ההפגנה...
***
שנים רבות עמדתי מבחוץ, ואז הרביתי להתלונן. כל כך הרבה פעמים, שמתי כל כך הרבה לב לכך, שכל כך הרבה אנשים סביבי, עשו כל כך הרבה טעויות... התחתנתי והמצב החריף. נוספו לחיי כמה מערכות יחסים קרובות יותר: בת זוג, ילדים משלי, משפחת אשתי... ונוספו לחיי כמה וכמה סאין של ביקורת קשה ונוקבת.
אחת הסיבות העיקריות לכך, כנראה, היא היותי עומד מבחוץ. כל עוד כולם חייבים לעשות ואני (מרגיש שאני) פטור – אני מרבה להתלונן. יש לכך כמה הסברים אפשריים:
א. כשאני מנותק מהעשייה בפועל, אני מנותק מהפרטים הכרוכים בה, מההבנה מה הדבר דורש, כמה זה לא פשוט, כמה מאמץ אנשים משקיעים בשביל זה.
ב. כשהם עושים ואני לא, זה נעשה משהו שהוא "שלהם", ואז אני פנוי לבחון אותו מכל עבר ולמתוח ביקורת. כשאני שותף, זה נעשה משהו שהוא גם "שלי" ואני חפץ בו ושמח בו.
ג. כשאני לא שותף לעשייה ועומד מבחוץ, אני מזין את הריכוז העצמי שלי ואת המחלה שלי. כשאני בתוך המחלה, אני בתוך התלונות והרחמים העצמיים. כשאני בתוך ההחלמה, אני בתוך הערכה כנה ואסירות תודה.
***
היום, אני הרבה יותר בפנים, ובמקביל אני הרבה יותר אסיר תודה ומלא הערכה. כל כך הרבה פעמים, אני שם כל כך הרבה לב לכך, שכל כך הרבה אנשים סביבי, עושים כל כך הרבה דברים הראויים להערכה והוקרה. נעשיתי שותף קצת יותר (לאורך כל השנה, וגם בהכנות לפסח), והמצב השתפר הרבה יותר.
נוצרו בחיי כמה מערכות יחסים מתוקנות יותר: עם בת הזוג שלי, עם ילדיי, עם משפחת אשתי... היום יש לנו הרבה יותר שפה משותפת, הרבה יותר שותפות אמיתית (זה חידוש עצום שאני יכול באמת לשתף פעולה עם מישהו, ועד בצורה טובה). כללו של דבר, נוספו לחיי כמה וכמה סאין של אסירות תודה, עמוקה וחודרת פנימה.
