ישבתי בליל החג עם חבר ותיק ואהוב (לא מהפורום)
הוא, כמוני, חולה כבר הרבה שנים בתאווה, בחסד ה' הוא היה נקי כמה חודשים טובים, אולי אפילו יותר מחצי שנה,
ולפני שבוע, הוא נפל. 
הוא לא בתכנית בכלל, אבל הוא מיישם את הרעיון הפנימי שמאחורי התכנית, ובהצלחה מרובה, 
לשמור על קשר, עם האישה, עם בורא עולם, ועם כל הסובבים, 
שחתי בפניו את רגשותיי על כל מה שאני חווה עם הפורום ועם הספונסר היקר שלי, והוא נורא התרגש בשבילי,
אבל פניו נפלו, 
הוא אמר לי, עזוב, לא מעניין אותי כלום, אני לא רוצה להיות בקשר, אני לא רוצה להיפתח ולדבר, לא רוצה כלום, טוב לי כך,
נכון, אני יודע שזה לא טוב ואולי בסוף אני יפול אבל כרגע אני חי בכף הקלע של האמצע, ואין לי מוטיבציה לצאת משם.

שתקתי, וברגע הראשון קצת נחסמתי, ולאחר הפסקה קצרה (טכנית, לא של מחשבות ושתיקות מביכות) הבנתי פתאום סוד גדול, 
אין לנו זכות בחירה!
ובחרת בחיים, ואם לא, אתה מת!
אין לנו כמכורים, כאנשים רגישים, אפשרות לחיות בלי פעולות, אם אנחנו לא בהחלמה, אנחנו מתים, אולי לא בבת אחת אולי אנחנו בכף הקלע של האמצע, אבל אנחנו ניפול וניפול ופשוט נמות לאט, עד שנתחיל לחיות שוב בחיבור.
הבחירה שלנו זה לחיות או למות,
זה לא בחירה חופשית, ואין לנו זכות בחירה, או להיות או לחדול, וזהו.


 

תודה רבה על השיתוף

akuo!

מזדהה עם האמירה שבלי פעולות אני פשוט ימות במהרה או בקצב איטי..

מתפלל להיות מחובר רק להיום..

תודה. בדיוק התקוממתי על הכותרת ובאתי לערער כנגדה ולומר, שיש לנו זכות בחירה, אלא שלא ידענו להפנות את כוח הרצון והבחירה לכיוון הנכון, והתכנית מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת (וכפי שבספר הלבן מדגישים ש"המין נתון לבחירה" (כן, גם עבור מכורים!)), אבל כשקראתי, הבנתי שרוח אחרת לגמרי עימך.

אגב, כואב לשמוע על החבר ששוחחנו אודותיו בכנס, אבל הסיפור שלו שוב מוכיח את האמת הפשוטה המובאת בספר הלבן (עמ' 63):

"ישנו צעד בלתי כתוב שהוא הבסיס לכל השנים-עשר. נקרא לו צעד אפס: "השתתפנו בחברותא של התוכנית". נראה שאיש לא מסוגל להישאר מפוכח ולהתקדם בהחלמה בלעדי זה, על אף שאחדים מנסים. לרובנו, אם לא נתחבר בדרך כלשהי עם אנשים אחרים שמחלימים, אין סיכוי למפוכחות לאורך ימים וגם לא ליתרונות הנלווים להחלמה - צמיחה אישית, חירות ואושר. דבר זה נכון גם ביחס ל"בודדים" (אלה שאינם משתתפים בקבוצות). איננו מנסים להסביר זאת; זוהי פשוט עובדה".

בספר הגדול נאמר שדחיפה של חבר לתכנית עלולה להרוס החלמה מאוחרת יותר. במובן מסוים, אני מרגיש שזה מה שקרה לחבר שלך. מכרו לו משהו שהוא כביכול עבודה פנימית שמתאימה לבעייה שלו, וכשזה לא באמת עובד זה נורא כואב, ומייאש וסוגר, וגורם שלא לרצות יותר לנסות משהו. זה קרה לי המון פעמים לאורך השנים בהם ניסיתי לצאת מההתמכרות באופנים שונים ומשונים, ובעיקר בעבודות או רעיונות רוחניים.

מאחל לחברך שתוצת בו שוב התקווה, ולי ולכל מי שמעוניין בכך - שלא נעזוב דרך שבאמת עובדת.

העבודה הפנימית של החבר מאוד מדוייקת, הבעיה בה היא לא חוסר הדיוק או חוסר הממשות שבה,
אלא חוסר בצעדים טכניים ופשוטים, כי היופי של התוכנית היא בזה שיש צעדים ברורים וממשיים שלא צריך להיות חכם גדול בשביל לבצע אותם ולא צריך רצון בשביל להבין מה צריך לעשות אלא רק צריך לרצות לבצע.

הבעיה של החבר היא שונה לגמרי, הבעיה שלו היא שמבחינתו הוא לא טעם את הקרקעית, הוא לא מרגיש שהוא הגיע לקצה שלו ושהוא עם הגב לקיר.

על זה הגיע ההבנה שלא חייבים להרגיש מפורקים לגמרי בשביל להבין שחייבים להצטרף, כי אם לא עובדים אז פשוט מתפרקים

צריך להבין שאנחנו צריכים ועם זה יכולים לשנות

אחיד- אה"נ. ובכל זאת:

א. קשה לעשות עבודה פנימית מדויקת, שתהא יציבה ובעלת ממשות, כשלא נלוות אליה פעולות יומיומיות ברורות וממשיות. ובלשון הספר הגדול "האמונה - ללא פעולה - תמות".

(במובן מסוים, הדת הנוצרית הייתה ניסיון שלא צלח לעבודה כזו - אימוץ עקרונות של אהבה ורחמים וביטול המצוות המעשיות, ולא קשה לראות עד כמה רחוקה מאהבה ומרחמים היא הייתה...).

ב. כאשר באמת דבקים בפעולות התכנית, זה עוזר "לטעום את הקרקעית". עוד יום ועוד יום נקי בשילוב פעולות מעשיות של עבודה פנימית מתחילים להסיר את ההכחשה ואז: "אנחנו מתחילים לקלוט ולהבין את מה שההרגל עשה לנו - לגוף שלנו, לרגשות, ליכולת לתפקד, לרצון לחיות, למשפחות שלנו, למִשְׂרוֹת שלנו, לכסף, לזמן... אנחנו מתחילים לראות דברים בעצמנו, שבעבר השתמשנו בסם [התאווה] כדי לכסות עליהם" (הספר הלבן, עמ' 71).

ועל כל זאת, וכחנות שבי היא לי רועץ. מבקש מאלוקים ללמוד לסתום את הפה לפעמים.

טהרני, אתה צודק
רק משהו אחד קטן, אנחנו כמכורים שמרגישים באופן ברור שבלי התוכנית ניפול ומהר, לא יכולים להבין אנשים שאולי מכורים אבל לא נופלים מהר וברור בלי התוכנית אלא יותר לעיתים נדירות והם לא שמים לב איך כל החיים שלהם  נדפקים אפילו שהם לא נופלים ומשתמשים בפועל
לאנשים כאלו צריכים לעזור לחוש את הקרקעית אפילו שהם לא שם בצורה מוחשית, כי ביהדות לא חייבים להיות עם הגב לקיר בשביל לעבוד את ה' אלא אפשר ממצב שהוא יותר לכתחילה להתרומם ולעבוד ולחיות

אחיד בשמיא כתב on 01 מאי 2016 14:17:

תודה, מזדהה מאוד עם מה שכתבת, אני אחד כזה.
אני בדרך כלל בעל אופי אופטימי ובקשר להתמכרות זה מזיק..
זה מתדלק את המחלה שלי בהרבה מובנים, למשל לומר לעצמי ש"הפעם באמת באמת באמת זו הפעם האחרונה ויותר לעולם לא.."
זה גם גורם לי לברוח מאוד מהר מתחושת הקרקעית ולהרגיש אופטימי שאני לא אפול עוד..
תודה על המודעות, התחלתי להבין את ההשפעה על כל החיים ואת החוסר אונים.
מתחיל להציץ בתכני התוכנית ומקווה להתקדם בעזרת השם.

אחיד בשמיא כתב on 01 מאי 2016 14:17:

דברים נפלאים, אם כי מסתבר שלא פשוטים כ"כ לביצוע למרבה הצער.
וזאת אחת ממטרות האתר הקדוש הזה,
ראה כאן תרגמתי מהאתר באנגלית על הנק' הזאת - "לפגוע בקרקעית בעודי למעלה"

 שנזכה לעזור להרים את הקרקעית לאחינו המכורים.

קראתי בשקיקה,
מילים כדורבנות, במובן החיובי של זה,
ממליץ בחום להעביר למי שנראה מתאים