האמת שבדיוק היום רציתי לכתוב על זה באריכות, אז נפל לי די טוב השאלה שלך, שמואל יקירי.
אנסה לנסח אחרת את השאלה שלך: האם אפשר להמשיך לחיות את אותם חיים שהיו לי עד היום ורק לשנות את הגישה לכניעה, או שמא צריך לשנות את החיים כולם מההתחלה ועד הסוף?
ההגיון אומר שלכאורה האפשרות הראשונה מספיקה, וגם הנסיון שלנו המפוכחים החדשים מראה שלכאורה זה מספיק. הנה, הצטרפנו לתכנית, נכנענו, ובחסדי שמים - אנחנו נקיים מאז. לא נראה לי שצריך כאן עוד צעדים, ובטח לא צעדים קשים מאוד שנראים לא קשורים בשום אופן למחלה שלי ולהתמכרות למין. אוקיי, יש סיכוי שזה נכון, ואולי יש סיכוי שזה גם יחזיק מעמד, אבל בא ננסה להתקדם קצת הלאה.
כשאני הצטרפתי לתכנית, הקבוצה כבר אחזה אחרי שלושת הצעדים הראשונים והתחלתי ישירות מהצעד הרביעי, כך שלי יותר קל להבין את החשיבות של הצעדים 4 עד 12 בלי שום קשר לשלושת הצעדים הראשונים, ואני גם יכול לראות את הקשר הישיר שיש בין הצעדים האלו (ממש כל אחד מהם) להחלמה שלי. אנסה להסביר את זה באמצעות דוגמא מהר געש. כולם יודעים שהר הגעש מתפרץ מהלוע שלו, וכשהוא מתפרץ - שום דבר לא יכול לעצור אותו, אבל גם ברור שמה שאנחנו רואים בלוע, זה לא מרכז ההתרחשויות, אלא רק "קצה הקרחון" הלוהט, ובאמת הדברים מתרחשים עמוק עמוק בבטן האדמה, תקופה ארוכה לפני שההר עצמו מתפרץ בעוצמה רבה שכזו. לו יצוייר שהיו רוצים לעצור את ההתפרצות, ברור שזה לא על ידי שיחסמו עם בטון את הלוע, כי אין כח בעולם שיכול לעצור את ההתפרצות הזאת. מה שכן, אילו היו יכולים לגרום לכך שההתחרשות בבטן האדמה לא תגיע לנקודת רתיחה - ההר לא היה מתפרץ.
כל אחד מאיתנו הוא הר געש והתאווה היא רק ההתפרצות שלה. לנסות לעצור את ההתפרצות בזמן שההר ממשיך לרעוש ולגעוש - זה נסיון חסר סיכוי. לכן, הדבר הראשון שאנחנו עושים כאשר אנחנו מבינים את זה הוא שאין טעם לנסות לעצור את ההתפרצות, וזאת בעצם הכניעה ושלושת הצעדים הראשונים. אבל אי אפשר להמשיך לחיות בצורה הזאת בצל הסכנה של הר הגעש, וכל החיים רק להכנע, אלא חייבים להתקדם הלאה ולראות איך מקררים את ההר בצורה שלא יתחמם ולא יגיע בכלל לנקודה של רתיחה, כדי שלא נצטרך לטפל בלוע.
כאן בדיוק מגיעים הצעדים הבאים (בעיקר 4-10) שבהם אנחנו מפרקים את כל המטענים שרובצים בבטן ההר וגורמים להתפרצויות הבלתי נשלטות של הלבה או התאווה. בהתחלה אנחנו לא מבינים את הקשר בין הריב שיש לי עם חבר ילדות לבין התאווה שמתפרצת ואני חסר אונים מולה, אבל אני עושה את מה שאומרים לי ולאט לאט אני מגלה שההר מתקרר ומפסיק לרתוח ואז פתאום מתחיל לפחות מפסר הפעמים שאני עומד חסר אונים מול התאווה. כך זה עם הכעסים וכך עם הפחדים וכך עם אנשים שפגעתי בהם. לאט לאט אני מגלה שכל הדברים האלו הם בעצם אלו שמנעו ממני לחיות בשלום עם עצמי ועם הסביבה שלי ועם אלוקים, והם אלו שהרתיחו את ההר והביאו אותו למצב רתיחה שהסתיים בסופו של דבר בהתפרצות אדירה שלא הבנתי מאיפה היא הגיעה אליי.
ויש כאן עוד ענין. כבר דיברנו הרבה פעמים על כך שאנחנו לא צריכים כל דבר להבין, אלא לראות שזה עובד ולבצע, וזה לא שונה במקרה הזה. אלו שהלכו לפנינו בדרך הזאת אומרים לנו שהם עשו את זה וזה עזר להם, אז אני עושה את אותו דבר ולא שואל שאלות. הרי כאשר הגעתי לתכנית בתור שבר כלי, הצהרתי שאני מוכן לעשות ה-כ-ל כדי להחלים, אז מאיפה הגיעו כעת פתאום ההסתייגויות שלי? כנראה מכך שהכניעה לא מספיק עמוקה ולכן אני משוכנע שאולי אני כן מסוגל להסתדר לבד. אז הגיע הזמן להיזכר כמה אני חסר אונים מול עצמי ומול התאווה, ולדעת שאני מוכן באמת ובתמים לעשות ה-כ-ל כדי לצאת מהבוץ, ואם זה כולל לבקש סליחה מהגננת בגן טובה - אני יעשה גם את זה. אני מוכן לעשות כל דבר שיגידו לי, אם האנשים שאומרים את זה צעדו בעצמם בדרך הזאת וקיבלו שחרור מהתאווה בדרך הזאת.