"אבא, אבא, תראה איזו שקית ממתקים גדולה קיבלתי..." קרא בצהלה מושיקו בן הארבע לאביו כאשר חזר מהגן בשמחה.
"מושיקו, לכבוד מה קיבלתם שקית כה גדולה?" שאל האב יהושע.
"היה לנו 'יום הולדת' בגן וחילקו לנו שקיות." תפס האב בידו השקית, והתבונן בה בעיניים בוחנות.
"באמת, מושיקו, קיבלת הרבה ממתקים. מה אתה אומר? אולי אתה מוכן לתת לי את השוקולד הזה?" שאל יהושע האב, בתקווה לראות את תגובת בנו לבקשה.
"א..." היסס מושיקו "אבא אני מוכן לתת לך את הבמבליק השחור, טוב?" השיב מושיקו בתחינה,
אך האב יהושע לא הרפה. "מושיקו, אבל אני ביקשתי את השוקולד דווקא, לא את הבמבליק השחור. האם אתה מוכן לוותר לי עליו?"
"א... לא. איני יכול" השיב מושיקו במבט עצוב. - "למה אינך יכול, מושיקו?" - "איני יכול משום ש... אני בעצמי רוצה לאכול את השוקולד הטעים!"
נאנח האב בחיוך, ופנה לאורחו שלמה. "ראה מה זה ילדים. אתה נותן להם עולם ומלואו, והם אינם מסוגלים לתת לך אפילו חתיכת שוקולד. אי... מה לעשות? נחכה שיגדלו."
"יהושע אתה צודק. אין מה לעשות. זהו מבט של ילדים קטנים שאינם מוכנים לוותר על שוקולד אפילו בשביל אבא שלהם, אך גם אנו 'הילדים הגדולים' מתנהגים באותה צורה. פעמים שאנו 'מתקמצנים' גם כן לתת לאבינו משקית הממתקים אשר ברשותנו, בחושבנו שהוא חפץ בממתק להנאתו. הגם ש'שקית' זו - אבא בעצמו נתנה לנו." "שלמה, על איזו שקית ממתקים אתה מדבר בדיוק?" "הקשב" חייך שלמה. "כידוע, 'לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה'. הכול שייך לקב"ה, הארץ וכל הדרים עליה ברחמים. הקב"ה חילק לכל אחד מהברואים 'שקית ממתקים'. האדם - עצם קיומו בעולם, החיים שהוא חי הם מתנה גדולה. מיד מעת שנולד האדם הרי הוא בעל חוב לבורא. האדם הולך וגדל, מוסיף לו הבורא דיבור, דעת, ממון, קרקעות, אישה, ילדים ועוד... ופעמים באמצע החיים, מבקש הבורא 'מהשקית' שלנו איזה ממתק טעים שניתן לו, ואנו איננו שׂ שִׂ ים תמיד לתת. אנו מוכנים, לוותר על ממתקים שאיננו אוהבים כל כך - על 'הבמבליק השחור' - אבל על ה'שוקולד הטעים' איננו מוותרים מהר כל כך... מה לעשות? בכל גיל יש ממתקים טעימים שקשה לוותר עליהם."
(נלקח מעלון תפילה לדוד פרשת בהר,עי' שם את ההמשך...)
שקראתי את הדברים זה ממש התחבר לי... מתי שהתאווה פועלת עליי אני מוכן לתת לה הכל רק לא השוקלד,בשמחה אתן את הבובמליק השחור(בית,משפחה,עבודה,בוס,ילדים,תורה,מצוות,כסף),אבל כנראה שלא סתם ה' רוצה שנמסור אליו את התאווה,כי שם נמצאת נקודת הביקוש הפנימית שנותנת לנו טעם לחיים, כי רק אחרי שאני מוסר לאלוקים את התאוה,אני באמת מרגיש שמסרתי את עצמי אליו,ואז לפתע אני מגלה שה' לא רצה לקחת לי כלום אלא רק לתת לי, וכל מה שהיית צריך לעשות זה לפנות מקום בבית,ואחרי שבאמת מסרתי את התאווה,סוף סוף נתתי לה' מקום להכנס אליי באמת... 

אהבתי,

שכויח...