שלום חברים,

היום בקבוצה הטלפונית של זלמן החברים דיברו על כל מיני מושגים שגרמו לי לצאת מבולבל עוד יותר ממה שהייתי עד עכשו.
ויש לי תחושה שגם מי שניסה לסדר לי את הבלאגן, יצא מבולבל יותר ממני.

שתי דוגמאות:
1. שמואל מארה"ב אמר שקשה לו שמירת העיניים, אז הוא החליט להוציא את שמירת העיניים מחוץ לתוכנית של "שמור עיניך".
(אחרי שכתבתי את השרוה האחרונה ראיתי שיש כאן איזשהו אבסורד, לא חושבים?)
ואחרי ששאלתי האם הכוונה לכל שהוא לא רוצה לוותר על שמירת העיניים, כלומר שהוא רוצה להמשיך להנות מהסרט שברחוב,
או שבעצם הוא רוצה, אבל לא יכול.
והתשובות שקיבלתי לא היו חד משמעיות ואפילו מבלבלות.

2. מוטי אמר שהוא היה באיזשהו כנס ושם היתה איזשהי בחורה שהיה לא ממש קשה להלחם בלא להסתכל עליה.
והוא אמר שהוא היה צריך להרפות.
וכאן הבן שואל: מה זה להרפות?
להרפות זה להסתכל בבחורה, או להרפות זה לא להסתכל בבחורה?

מבלבל? נכון מאוד.
התשובה שקיבלתי היתה עוד יותר מבלבלת והרגשתי היתה שמי שענה לי היה עוד יותר מבולבל ממני.

אולי אנו משתמשים במושגים הלא נכונים לתאר דברים מסויימים ואולי לא.
איני יודע.

מה אתם חושבים חברי היקרים?

שלום שמואל,
אין לי תשובה. רק אומר מה אני חש בשלב זה שבו אני חש כניעה מוחלטת:
אני נזכר בתאונה המזעזעת שהייתה לפני שבועיים בטבריה. משפחה שלמה יושבת באוטו והרכב מאבד את הבלמים. מישהו מציע לי להחליף עם הנהג רק לרגע קט...
אני מודה! אני לא יודע לנהוג ברכב בלי בלמים. אין לי בלמים. לא רוצה לעלות על הרכב הזה ולא לראות אותו גם מרחוק. אני מוכר אותו ללא תמורה לאחד שאמרו לי שהוא יודע להסתדר עם זה. אני ברכב הזה לא נוגע. ת'אמת, אני מת מפחד. למה? כי אני יודע שאני ומשפחתי בתוך הרכב... וזאת סיבה עוד יותר טובה למה להשאיר אצלי את האחריות רק על הרדיו. את השאר אני לא יודע. בהתליך שאני עברתי מול התאווה אני חש כניעה כל כך גדולה שהוציאה לי את כל החשק להתעסק בעיניין. אני ממש אובססיבי ללא לעסוק בכך.
כן, אני מת מפחד. רועדות לי הידיים.
כפועל יוצא מכך, אני לא מרגיש שאני מוותר על חלק מהמאבק אם הוא קשה לי. אני יודע שכל מבט נוסף, כל עוררות נוספת תחזיר אותי אל הסיוט. (מדהים, כשכתבתי את השורה הזו התקשרו אלי מהמוסך לבוא לקחת את הרכב ובדרך חזרה למחשב עברתי על יד בחורה ממש לא צנועה - ומיד קיבלתי את התחושה הזו שאני לא רוצה להכנס לחוסר השליטה הנורא שהייתי שרוי בו כל כך הרבה בחיי. אז כדי לבדוק אותי היא התישבה ממש מולי עכשיו ואני נשאר על המחשב ושמישהו אחר {ריבנו של עולם, אני מתכוון אליך!} יקח אחריות עליה ועלי. יופי, היא הלכה! {ריבונו של עולם - תודה!})
אולי זאת הכוונה לוויתור על המאבק ועל ההרפיה גם יחד? אולי לא?
אשמח לשמוע תגובות.

שמואל ונועם ידידיי היקרים, אני מאוד מזדהה עם שניכם.

מצד אחד אני מזדהה עם נועם, כיון שמאז שהצטרפתי לתכנית, אני כל כך כנוע שאני לא רוצה לשמוע ולדעת משום דבר שמריח תאווה. אני פשוט כנוע ויודע בוודאות שאתרסק ולכן אני בורח מזה כמו מאש.

יחד עם זה, שמואל מדבר על החברים שבתכל'ס עמדו בתוך הגל של התאווה שכן תקף אותם ואיך שהוא ה' הצליח להציל אותם על ידי הכניעה וההרפיה, והוא שואל: מה בדיוק עשיתם?

אז אין לי תשובה ברורה, וכמובן שאני מעדיף להיות במצב של נועם מאשר במצב של מוטי ושמואל (מארה"ב) שתיארו איך למרות הכניעה הגל הגיע לשטוף אותם. אדרבה, שמישהו יסביר לי איך מרפים שריר ברגל, כי זאת אמורה להיות משימה פשוטה יותר מאשר להסביר איך להרפות את המאבק בתאווה, אבל גם זה בערך משימה בלתי אפשרית. אם אני חושב על הרגל כדי להרפות - אז אני עושה שריר באופן בלתי רצוני. אם אני לא חושב בכלל - אני עדיין עושה שריר.

תכל'ס, אין לי גם כן תשובה ברורה וחדה על הענין, אבל מה שכן, אני מאוד מאוד שמח שהנושא הזה עלה ושהיום התמקדנו בנושא הזה ודיברנו על דברים מעשיים ולא רק על דברים ברמת הרעיון או ברמה העקרונית. אני בטוח שכל מי שהשתתף בקבוצה הרגיש שזה בעצם לימוד מעשי ופרקטי מאוד, גם אם עדיין לא הגענו להבנה סופית מה בדיוק עלינו לעשות. בסופו של דבר אנחנו מדברים על נפש האדם וזה נושא עדין ובפרט כאשר מדובר על התמכרות וכניעה ועוד מושגים שיקח לנו עוד זמן עד שנדע יותר טוב להגדיר אותם נכון.

אז נועם, אני מקווה שבעז"ה הכניעה שלך תמשיך כמו שהיא ולא תצטרך להגיע לכניעה מהסוג הנוסף.

שמואל, זה בסדר, כולנו בני אדם ואנחנו מנסים ביחד להבין מהי הדרך הנכונה ואיפה עוברים הגבולות הדקים.

שלום חברים יקרים
נועם ה' ושמואל
גם אני השתתפתי בקבוצה היום בזמן שהנושא הועלה . האמת ששמעתי כמה דברים ממש פנטסטיים שאנשים עוברים, ממש אופוריה. אולי זה מהמתנות שבדרך, ואולי זה הדמיון החזק של המכורים. (מתנצל עם פגעתי במישהו)
בכל אופן לעניות דעתי . וממה שבשלב זה בהחלמה אני מבין .  זה שעצם זה כשמוטי בזמן אמת הרגיש חוסר אונים מול התאווה.
עשה פעולה והודה בפני חבר על מה שעובר עליו. למרות שכביכול הוא הרגיש שהוא עדיין נמשך ולא משתלט . זה פעל משהו . ועובדה שבסופו של דבר זה עבר בשלום .
אם זה התהליך שאמור לקרות אצל כל אחד בסיטואציה דומה .וזה אומר להרפות ..לא יודע  . האמת שלא נראה לי
יום נקי לכולם

מעניין לקרוא תגובות נוספות

האופוריה היא בסדר גמור וכל מי שזכה לכך שה' עשה לו את המאבק קל יותר והוא כבר לא מתפעל ממספר הימים שהוא עובר - שיגיד תודה לה' ושימשיך להינות מכך, וכמובן לא ישכח להמשיך להיזהר ולא להתפתות למחשבה כאילו אני זה שהצלחתי משהו, אלא לדעת שאני עדיין חסר אונים ורק ה' יכול לעזור לי ולעשות לי את הנס הזה.

לגבי הטלפון לחבר, זה בודאי דבר גדול, אבל אני לא בטוח שזה לבד תרופת קסם. ממה שאני רואה, מי שכבר נמצא בתוך הגל, צריך הרבה יותר כניעה והרפיה (שעוד לא גיליתי איך עושים את זה) כדי לצאת, והטלפון לחבר והדיבור עם ה' זה אמנם חלק עצום בכך אבל לא כל התורה כולה.

שלום חברים.
גם אני האזנתי היום לשיחת הטלפון,[למרות שלא השתתפתי בה באופן פעיל].
אני ב"ה נקי מעל 120 יום,והתאווה תוקפת אותי לפעמים,יש נסיונות,וב"ה אני מתמודד.
אחרי השיחה היום  ניסיתי קצת לסדר לי בראש מה שמעתי,ומה הבנתי.
יש מצב שהתאווה תוקפת אותך.בחז"ל זה נקרא "אם פגע בך מנוול זה".,אתה יכול להרפות מהתאווה,מה לעשות שהיא לא מרפה ממך?
מבחינתי זה כמו מחבל שרודף אחריך עם סכין.הרפיה פה לא תעזור.מה כן? בורחים!
תברח לדבר עם חבר [כמו שמוטי סיפר שעשה],תברח להתבודד,לעשות התעמלות,פשוט תברח!
לזלמן-אתה במצב הרפיה וטוב לך עם זה,אשריך,הלוואי שכך תמשיך עד 120.
אני,[ואולי גם מוטי],נמצאים במקום אחר.

מה שאתה כותב זה התחלה של דבר נכון אבל אצלי זה לא מספיק.

תראה, אם אני בורח מהתאווה - התאווה תמיד יותר מהירה ממני ותמיד תשיג אותי בסופו של דבר... כשאני מדבר על להרפות אני מתכוון גם לא לברוח. זה עולם אחר לגמרי והיו על זה הרבה דיונים כאן, אם צריך - אנסה להסביר קצת יותר.

זלמן היקר
מעניין . בזמנו המלווה שניסה לעזור לי . וגם ברטורנו .  אמרו שנלמד איך לחיות עם ההתמכרות בשלום .  אולי ההרפיה הזאת שלא כולם נגעו בה . אולי לזה הכוונה

כשאתה מדבר על להרפות,אתה מדבר על לוותר על התאוה.מלכתחילה להגיע למצב נפשי כזה,שהתאווה לא תעניין אותך.[אצלי 90 יום זה עבד].
אני מדבר על מצב אחר,כאמור לעיל.

לא מדוייק, אני מדבר על מצב בו אני עומד מול הגל של התאווה ולא נאבק אבל גם לא בורח אלא מרפה.

דוד בטלפון נתן לזה הסבר יפה. או אמר שאם ילד בן שלוש הולך ברחוב ופתאום מגיע איזה בריון להרביץ לו, הוא לא מנסה להתמודד מולו וגם לא מנסה לברוח כי אין לו סיכוי. הוא נכנע וצועק לאבא שיציל אותו. זה מה שאנחנו עושים. נכנעים ונותנים לאבא לעבוד במקומנו. זה לא קל. אין לי ספק.

חברים
אני מתנצל שבילבלתי אתכם,
מה לעשות אני גם מבולבל, ומאוד קשה לי להביע במילים הנכונות את מה שאני מרגיש בפנים.
רק אומר זאת, כשאנו אומרים שאנו נכנעים על התאווה , לא לתאווה, אנחנו נכנעים במלחמה הזו,
כי אנו מבינים שאין לנו סיכוי לנצח, ומיד עם הכניעה צריך לבצע פעולה, שתעזור לי להשתחרר,
אז אפשר לומר את התפילות, ולמסור לאלוקים,
אפשר להתקשר לחבר ולהודות באוזניו שאני חסר אונים מול...
אפשר להעלות על הכתב את מה שאני מרגיש כעת.
כל פעולה שתוציא אותי מריכוז עצמי, תתן לי שחרור ממלתעות התאווה,
אני לא בטוח שזה פחות מבלבל כעת, אבל זה לוקח זמן להטמיע את התוכנית בחיים,
לילה טוב ונקי
מוטי

ל"זלמן"
לפעמים, עד שהאבא מגיע, הילד מספיק לחטוף מכות שכשהאבא יגיע לעזרתו הוא לא יזהה את הבן שלו.
צריכים גם קצת להכניס את ההתמודדות שלנו מול היצר, והתמודדות הכי טובה מול תאוות אישה זה פשוט או לסגור את העיניים, או פשוט לברוח.. במקרה של הביריון שתיארת זה לברוח הכי מהר שאפשר..
ואני מדבר מניסיון.. בקטע של הביריון הכוונה..

מוטי
אם אני לא טועה זלמן מדבר על להיות ולהגיע למצב שונה לגמרי .פלאנטה אחרת.  משהו כמו "לחיות בשלום עם התאווה"

משוש חיי
תגיד איזה סיכוי יש לילד לברוח מבריון קל רגלים?  תברח . אבל הוא יתפוס אותך

ל"דובי"
משמע, מדבריי ומדבריך שהילד אבוד. אלא אם כן יש לו אבא סופרמן...