אז זהו יש אחד וזה אני...
אשתף מספר חוויות קטנות שעברתי,
הכל התחיל לפני כ20 שנה, אף פעם לא התחברתי לנה נה נווי ולעוד לחנים ארוכים ומייגעים (בעיניים של ילד קטן,דווקא היום אני כן מתחבר,קצת),תפילה שמתחילה ב7 ונגמרת ב10 וחצי,אני זוכר את הפעם שגמלה בליבי להדיר את רגליי משם,היית בערך בן 10 והיית מ10 ראשונים התחלתי להגיד קרבנות בדבקות,ואז מישהו מהמתפללים עשה שששש....,אמרתי אליי בטוח הוא לא מתכוון,ואז שוב פעם שששש.... ואז הוא הוסיף אתה מפריע לי לשמוע את החזן,ואז התחלתי להגיד יותר בשקט,וגם זה לא עזר,ונאלצתי להאלם דום. אמרתי לעצמי מתי שרק אוכל אני לפה לא חוזר,וכך כמה שנים אח"כ עברתי להתפלל עם האשכנזים,לצערו של אבי.
שהגעתי לגיל בר מצווה עליתי לתורה, בבתי כנסת של ספרדים יש מנהג, שכיורדים מהתיבה צריך לעבור בכל בית הכנסת ללחוץ את הידיים של כולם,עשית את זה בבר מצווה,וזאת הפעם האחרונה שעשית את זה,מאז ועד יום אני רק מתפלל שלא יעלו אותי לתורה רק בשביל לא להקלע ללחיצות האלה (בבית הכנסת האלה).
ומאז הבר מצווה לא קראתי בתורה בשום מקום(חוץ מפעם אחת או שתיים),והפטרה כלל וכלל לא,לא שלא ידעתי,אלא שתמיד התביישתי חשבתי שאני לא מושלם מספיק,ולא קורא טוב,למרות שהיו כאלה שקרו בצורה מזעזעת ולהם זה לא הפריע...
עד היום...
קמתי ב7 בבוקר אבא שלי שואל אותי בתמימות גמורה(הוא באמת כזה),לאיפה אתה הולך להתפלל? איתי או איתם, היום החלטתי אחרי הרבה שנים שלא התפללתי שבת בבוקר עם אבא שלי שאלך איתו,הלכתי,בא הגבאי אמר לי תעלה מפטיר,אני מסמן לו תשכח מזה,הוא מסמן לי שאני ישכח שהוא ישכח, אני צריך לעלות, לא הכנתי את הטעמים של ההפטרה,אני עולה, לא יודע למה אבל אני לא מתרגש כ"כ למרות שמתאים לי כן,כאילו אני מרגיש זה אני, תקבלו את זה,אומר את הברכות עם המגנינה של אמרתי בחיי וכן את ההפטרה עם זיופים פה שם,נגמר,אני יורד עובר אחד אחד לוחץ לכולם את היד,בתחושה נעימה וטובה,
ואז יורד לי האסימון... זאת התוכנית,לא יודע מה הקשר,אבל הכנות, והרצון לעשות ריסטרט(אתחול) לכל דבר בחיים שלי,נותן לי את הכח לעשות שינוים,אפילו שיהיו כאלה קטנים... מסתבר שחייתי פשוט על אוטומט בכל הרבה מקומות ותחומים... ורק עכשיו אני מתעורר לחיות.
לחיים.
