התחלתי עבודה חדשה שדורשת ממני להגיע לאנשים הביתה.

היום הגעתי למשפחה שבה האמא הייתה לבושה בצורה שגם בציבור החילוני נחשבת לא מקובלת. הייתי באמצע שיחה עם הבעל והשתדלתי להתעלם ככל יכולתי. אבל עכשיו, כשאני כבר במיטה, התמונות חוזרות אלי ולא מניחות לי. 

אני לא מצליח להירדם ורק חושב להשתמש....

לילה טוב ונקי לכולם.
רק להלילה.

ה' יהיה איתך. אמן.

קרה לי לפני כמה שבועות משהו דומה, שיתפתי על זה חבר ותיק והוא אמר לי לנסות לוותר דווקא שם, דווקא בפנטזיה הספציפית הזו, לוותר ואז לחלוק חוסר אונים מפורט עד כמה שניתן באזני חברים (כמובן לאחר בקשת רשות מהם)
בחסד אלוקים זה עבד גם שם.

מזדהה מאוד,

שה' יהיה איתך ויתן לך נכונות רק להלילה,

ותודה על הכנות

אוהבים אותך

תודה רבה לציפורי הלילה שהגיבו

אחרי השיתוף פה בפורום הלחץ ממש ירד וקיבלתי עוד לילה של שפיות .

אחיד, לא הבנתי מה שכתבת על הוויתור לפנטזיה. הכניעה, כפי שאני מבין אותה, פירושו שאני מודה שאני לא מסוגל להלחם בזה, ולכן מוסר את זה לקב"ה (וזו גם פעולה שביצעתי אתמול). אבל אשמח להסבר למה הכוונה בוויתור לפנטזיה.

זאת באמת נקודה עדינה, אני אנסה להסביר מהתחושה שלי.

לכאורה אם אני לא יכול להלחם בזה אז אני אמור להמשיך ליפול כי אני לא יכול, אבל בספר הלבן כתוב בצעד 0 שהפסקנו להזין את התאווה בכל דרך שהיא ואפילו בדרכים המותרות כביכול של תאווה ביחסים, ובעצם להפסיק זה סוג של מלחמה, אז מה הולך כאן?
אלא, שהכניעה אומרת שאני מוכן ורוצה להפסיק רק אני לא יכול לעשות את זה לבד ולכן אני פונה לכוח עליון שייקח את זה ממני ויתן לי את הנקיות ואת הכוח לוותר, אבל אני צריך להסכים לוותר גם על הזכות להתאוות ופשוט להעיף את כל הבקבוקים מהארון.
האמת שלפעמים זה ממש כמו לוותר על עצם מעצמי, לפעמים אני פשוט מתנשם ומתנשף מההבנה שאני צריך לוותר גם על הפנטזיה הזו וזה משהו שדורש ממני להרים טלפונים ולפרט מה רציתי לעשות ולהסכים שאלוקים יקח את זה ממני ואח"כ אפילו להתחנן אליו שיקח את זה.
אסירות תודה שלא נשארים כל הזמו על אותו מקום, ועם הזמן הכניעה הרגה את האובססיה.

שלום.
אין לי הרבה מה להוסיף על דברי המגיבים. 
בשל העובדה שהפנטזיה שלי מתחלפת כל הזמן - כל פעם משהו אחר מרגיש לי שאם 'אמצא' אותו או אבלע בו, אגיע אל 'האיחוי-איחוד-שלווה-ריגוש' המיוחל, אני הולך ומפנים שלוותר כאן פירושו להבין שמה שאני מחפש אינו בתאווה אלא במקום אחר. לכן, לפעמים כשאני מספיק מחובר, אני מתפלל 'אבא, תן לי למצוא בך את מה שאני מחפש שם'.
הניתוק הזה בין 'מה שאני באמת מחפש' לבין הפנטסיה עצמה, מאפשר את השחרור.
לפעמים תפילה ביני לבין עצמי לא מצליחה לנתק את ביניהם, וכעבור מספר רגעים של שפיות, אני שוב מרגיש כיצד זה קורץ, ואזכאשר אני מצליח לא סתם 'לסטור' לעצמי סטירה מוחית ולהגיד '/די' (שיטה שעובדת לטווח הקצר - קרי: כמה דקות,) אבל ממש לא לטווח הארוך (קרי: יותר מכמה דקות),  אני מתקשר לחבר ומפרט - וההוצאה החוצה מוציאה את האוויר, והופכת לחיצוני את מה שקודם לכן שילב בין 'רגשות פנימיים - איחוד-שלווה-ריגוש-חום-היבלעות-עניין-סקרנות', להתנהגות מסויימת - לראות את הסרטון הזה והזה, עם הסבון הזה והזה, באוזניות האלה והאלה/במסך הזה והזה, או התמונה/גירוי הזה והזה וכולי. ההוצאה החוצה מגחיכה את הקישור הזה, ומאפשרת לי לפנות לאלוהים.
כמובן, שגם כאן, למרות שיש בתהליך הזה בחינת 'דיינו' - דיי בשחרור הזה, אני לא אשתחרר לחלוטין אם לא אצליח לפנות לאלוהים. 
איני יכול לומר שאני 'מומחה' לשני השלבים האחרונים במובן הזה שאני עושה אותם תמיד. אבל אני יודע באופן מוחשי דבר אחד- כשאני לא עושה אותם - אני 'חוטף' מעידה, חיפוש פורנו או צפייה במעטפת של הריגוש, המלווה בפחד גובר והולך ממה שהולך לקרות. נכון, לפעמים הפחד מנצח. אבל לחיות עם הפחד הזה באופן מתמשך - אני לא מאחל לאף אחד, זה ממש בחינת 'כף הקלע'.
מתפלל להיות נכון לעשות את הטלפון בזמן, ולאחריו לפנות לאלוהים. 
נתן במתנה 

נתן, אהבתי את ההסבר על 2 השלבים! באמת זה עובד גם כעל פניו הכל נראה אבוד ומבחינתי אין מצב שלא אשתמש/אבלע/אשתה וכו' כמו שתיארת יפה...
אלי, אשריך על ההתגברות זה לא מובן מאליו!