הבוקר היו שתי נפילות רצופות. כל כך הרבה שימושים השבוע. עכשיו ספציפית הרגשתי בעוצמה חזקה שאני נמצא בעולם אחר. התאווה הביאה אותי לדמיון שלא מחובר כלל למציאות. שבזמן שאני מאונן על תמונות תאווה של אנשים אני מרגיש שאם הם נהנים אז גם אני. אני נמצא ב"עולם טוב יותר". ממש סימום חזק, מפחיד אותי לחשוב על זה. מזמן הבנתי שהתאווה משמשת בשבילי כבריחה מהמציאות, אבל משהו בשימוש הזה היה עוצמתי מאוד.. התאווה משמשת בשבילי כ"פתרון" הקשיים שלי. הלחצים שלי מעוד מבחן, שהפעם בכלל קשה לי לקבל שאני צריך לגשת אליו (מבחן בגרות מועד ב', חשבתי שיש לי ציון ממש טוב במועד א' ולא תכננתי לגשת. ולפתע הגיעו הציונים שבישרו שאני צריך לגשת לעוד מבחן בתוך החופש).. שלא לדבר על זה שאני בקושי מצליח ללמוד.. בתאווה החיים טובים אין דאגות. כולם מאושרים, אפילו בגדים הם לא צריכים.קשה לקבל את זה שאני כאן המון זמן ולא תמיד מצליח לראות תוצאות- כאן כבר למעלה משלוש שנים וכל הזמן חוזר אחורה. אמנם מתקדם בקרונות ברכבת קדימה, אך אחרי זמן קצר חוזר חזרה אחורה למקום הקודם, (ע"פ המאמר של טהרני בנוגע לרכבת).
נכון, הרבה חברים אומרים לי "תודה לאלוקים על זה שהגעת לכאן בגיל כל כך צעיר". זה בהחלט לא מובן מאליו. ואולי הייתי במקום הרבה יותר גרוע ללא התכנית. אבל בכל זאת, לי קשה לראות את חצי הכוס המלאה בעניין הזה כי אני רואה שאני נמצא פה כל כך הרבה זמן ועדיין מתרסק.
חלק ניכר מהעניין זה שקשה לי בתור צעיר לקלוט את הפגיעות של המחלה בחיי. כן, יש רגעים שבהם אני באמת מצליח לראות את ההרס שהתאווה גורמת בחיי. אני מתמקד ברגעים אלה בעיקר בלימודים, שירדתי בהם דרסטית בשנה האחרונה וחוויתי קשיים בשנתיים שלפני כן, וגם ביחסים שלי עם אנשים- שאני כל כך בודד, ולא מצליח באמת ליצור קשר אמיתי עם אדם אחר. כשאנשים מדברים איתי, לפעמים אנשים שקרובים אליי וזה מוסיף על הכאב, אני לרוב לא מחובר. נמצא פיזית בשיחה אבל פשוט לא באמת נמצא שם.
התעייפתי כבר מלכתוב:), אבל יש המון להרחיב בדבר. אם למישהו יש עצות או סתם תגובות אשמח..
