מעשה בשני יהודים שישבו במסעדה, כטוב ליבם ביין אמר האחד לשני "אני מוכן לתת לך מליון דולר במזומן אם רק תבטיח לי כי במשך כל יום המחר לא תחשוב אפילו פעם אחת על...פיל בצבע אדום"
חברו הנדהם חייך חיוך רחב ועוד בטרם הספיק הראשון להתחרט תקע לידו כף והסכים לעסקה.

בתוך ליבו השתומם מטיפשותו הרבה של חברו, הכיצד לוקח הוא סיכון שכזה? הרי במשך כל 50 שנותיו מעולם לא חשב על "פיל בצבע אדום" מה פתאום שמחר הוא יתחיל לחשוב דווקא על זה?

שמח וטוב לב הלך מיודענו לביתו והכין סעודה כיד המלך לכל משפחתו, על חשבון העושר הגדול שהולך ליפול בחלקו למחרת היום. מדושן עונג ושבע נכנס לישון שנת ישרים.

למחרת בבקר אך פקח מיודענו את עיניו, והנה שוד ושבר, המחשבה הראשונה שעלתה במוחו הייתה לא פחות ולא יותר על....פיל בצבע אדום.

אסף הוא את אשתו וכל אוהביו ותינה בפניהם את צערו הרב "50 שנה אני חי בעולם ולא חשבתי על רעיון הזוי כמו פיל בצבע אדום, וכעת דווקא כאשר אני אמור לא לחשוב עליו ולהרוויח כסף, דווקא עכשיו נכנס הוא לראשי. אתמהה....

תשאלו אותי? זהו סוד הכניעה.

אנשים מספרים כיצד התאווה תפסה אותם, היא אחזה בהם בכוח, הדביקה אותם למקום, הם היו חסרי אונים, צעקו לה' התפללו, בכו, רקעו ברגליהם, עשו הכול כדי לגרש אותה אבל היא לא זזה. ככל שהם נלחמו לגרש אותה היא הופיע ביתר שאת.

אז מה עושים?

"את החושך לא מגרשים במקלות" כך אומרת האמרה. עודף מוטיבציה גורמת לתגובה הפוכה. ככל שנפסיק כל הזמן לחשוב ולהילחם, כך נשתחרר יותר מהר מהאובססיה התאוותנית. זו התשובה לסתירה שעולה בראשנו מדי פעם. כיצד יתכן להפסיק עם המלחמה ולהשלים עם התאווה, וגם באותו זמן להיפרד ממנה. התשובה היא שככל שאנו מתכתשים עם התאווה אנו ממשיכים להתאהב במלחמה. אנחנו כמובן בוכים שאנו רוצים להיפרד ולא להילחם, ובפועל אנו שומרים על קשר. קשר גם אם הוא שלילי וכרוך במריבה תמידית, הוא עדיין קשר.

כמו שני שכנים המתקוטטים כל הזמן, הם שונאים אחד את השני, אבל ממשיכים לריב. כל עוד הם לא ייפרדו הקשר ההרסני יימשך.

תודה
ואם כבר בעיסקי פילים עסקינן, אי אפשר בלי הסיפור על "לעמוד מול הפיל הפראי" (הספר הלבן עמוד63)

משהו בתוכינו תמיד ידע שיהיה עלינו לעמוד מול עצמנו, אבל המשכנו לברוח, סירבנו לתת מבט ארוך וממושך במראה .
וככל שדחינו זאת זמן רב יותר, כך נזקקנו לסם שלנו כדי לכסות את הרגשות ואת האשמה, שיצרו דמות עוד יותר מכוערת שנאלצנו לברוח ממנה עוד יותר.
היינו כמו האיש באותו משל עתיק שבורח מפיל פראי ומוצא מקלט בבאר . הוא נאחז בשני ענפים מעל לפתח הבאר , בעוד רגליו נחות על שני עצמים שבולטים מן הצדדים. על ענף אחד תלויה כוורת דבש, שממנה הוא מתחיל לאכול.
התענוג שהדבר גורם לו , בנוסף לחושך של הבאר , מונעים ממנו לראות ששתי חולדות, אחת שחורה ואחת לבנה,
מכרסמות את הענפים שעליהם הוא נתלה, שהדברים שהוא עומד עליהםהם בעצם ארבעה נחשים, שראשיהם מזדקרים מחוץ לחוריהם, ושמתחתיודרקון בלסתות פעורותמחכה לטרוף אותו.

שתי החולדות, כך אומרים הם היום והלילה, שבזה אחר זה מכרסמים בתוחלת חיינו.
ארבעת הנחשים מייצגים את ארבעת האלמנטים הבסיסיים בגוף שלנו, השומרים על שיווי המשקל שלנו.
הדבש הוא תענוגות החושים, שמתיקותם המטעה מפתה אותנו עד הרס.
הדרקון הוא הסוף הבלתי נמנע הממתין לכולנו,
הפיל הפראי, רק עוד זאת נציין, הוא העצמי שממנו אנו בורחים, שהפחד ממנו דוחף אותנו למנוסה מטורפת אל אותו בור שחור
שבו אנו מעדיפים להישאר ולהתחבא.

כשאנחנו יוצאיםמ המסתור, מסתובבים ועומדים מול אותה בהמה נוראית בצעדים הרביעי והחמישי שלנו, היא נעלמת.
במקומה עומד אותו עצמי חשוף ותועהשהשארנו אותו מאחור- אנחנו האמיתיים.

בלי לעמוד מול האמת על עצמנו, אין תקווה למפוכחות עמידה, לשלווה ולחופש.

עד כאן תורף דבריו הקדושים
הבנתם את זה? גם אני לא, לפחות בפעם הראשונה...
בקרוב אצלנו
מוטי

אדם יסודו ומוטי היקרים,

יפה מאוד ונכון מאוד !!!
המשיכו בבקשה לשלוח לנו פוסטים כאלו טובים.

מוטי - אתה לא יודע מה הפסדנו בזמן שלא היית כאן, ברוך הבא וחיילך ל-"שמור עיניך".

משוש,
מה שאתה אומר, אחרי שאתה אומר את זה אני קולט שזה מה שקרה לי,
התחלתי לספור נקיים בהתלהבות, אבל לא היה אקשן, הכל היה רגיל, לא היה קשה ולא הייתי מעורב בנסיונות קשים מדי,
רק חיפשתי קצת תנועה במלחמה הזו, ותהיתי כל הזמן: מתי ואיך אני אפול בפעם הבאה...

לא לקח הרבה זמן, ונפלתי בקלות ממש.
כי שמרתי על קשר חם עם האוייב....

מוטי,
הקטע שהבאת הוא הסבר מאוד יפה לצורך של צעדים 4-5.
כשהתחלתי לחפור בעבר שלי וגיליתי את הפיל,
הרגשתי שאני מפסיק לברוח מעצמי, ונהייתי הרבה יותר גלוי לב כלפי הסובבים,
העידו עלי במשפחה (בלי לדעת למה) שמשהו התרענן בי, משהו קם לתחייה, וזה לא כוחות האופל...

אנחנו בורחים מעצמנו כל הזמן, מרוב פחד שמה שיתגלה שם בפנים הוא שורש כל הרוע...
בסוף מתגלה שההוא שחשבנו שהוא כל כך מפחיד, הוא בעצם כל כך נחמד וכיף להכיר.

לצעדים 4-5 נגיע בעז"ה בקרוב ואז בטח יהיו המון דיונים על כך. בנתיים אני לא יכול להתאפק מלשאול את "אדם יסודו" שאלה שאני לא מבין כל כך (וזה לא רק לשם שאלה בעלמא, אלא שאני באמת רוצה שכולם ביחד ננסה להבין איך עושים את זה במציאות, כי את הסיסמאות אני יודע, אבל אני לא כל כך מצליח להבין איך עושים את זה. בנתיים בחסדי שמים כל יום "רק להיום", לא היה לי צורך בכך, אבל אני מנסה להבין מה לעשות במקרה הצורך).

מה יעשה אותו אחד עם הפיל האדום? כיצד הוא כן יצליח לא לחשוב עליו, כאשר הוא יודע שבכך תלויה ההצלחה של חייו? זה נראה לי כמו "מלכוד 22" (באנגלית זה נשמע יותר טוב...).

חברי היקרים,

זה כמובן בלתי אפשרי שלא לחשוב על משהו ספציפי שאני יודע שאסור לי לחשוב עליו.

אך, במקרה שלנו, אין שום בעיה שנחשוב על זה שאנו מכורים למין.
כל הבעיה היא שאנו חושבים על הפעלת התאווה ולא על עצם העניין שאנו מכורים.

האדם שהציע מליון דולר לחברו לא אסר עליו לחשוב מה הוא יעשה עם הפיל האדום, אלא רק לחשוב עליו.
ונהפוך הוא, אנו חייבים להמשיך לחשוב על זה שאנו מכורים, כי אם נשכח לרגע, פה אנו נותנים לגלי התאווה לשטוף אותנו.

וזה מזכיר לי את הפוסט של זלמן בנוגע לשאלה האם התאווה היא טובה או לא והמסקנה היתה שהיא טובה, אך בשבילי היא הרסנית.
וזה דבר שצריך כל הזמן לחשוב עליו.

ש לי דרך נורא פשוטה לגרש מהראש פיל אדום.


להכניס אליו קרנף צהוב.

אני מצטרף לדבריו הנחמדים של ניצוץ

הטעות שלנו זה להלחם בתאווה ובמחשבות הטורדניות שלה. אין לנו כח לנצח את עצמנו.

התשובה היא להתחיל לחשוב על קרנפים צהובים, על נמלים ירוקות, ודובים וורודים.

להתחיל להעסיק את עצמינו בכל הדברים שמעולם לא חשבנו עליהם.

למשל, לחשוב על הקב"ה. לתת לו לנהל לנו את החיים.

מכירים את הספרים האלו עם תמונה מלאת פרטים בכל עמוד, ובתוך התמונה מסתתרת איזה דמות שצריך למצוא אותה.

תחשבו על על דבר שקורה לכם במשך היום- ואתם צריכים לחשוב איפה מסתתר הקב"ה בתמונה הזו.

אם עד היום בכל תמונה ראינו מלא פילים אדומים, מהיום נתחיל להעביר את המוקד במצלמה של המוח, למה שמסתתר מאחורי הפילים.

לדעתי, זה משחרר.

וואלה גן חיות כזה יש לכם בראש! כמעט כמו הכינים בראש של הילדות שלי!
גם מכורים וגם חמודים.

zalmen כתב on 06 יוני 2012 17:30:

לדעתי צריך לדעת להבחין בין מחשבה חולפת לחשיבה (כמו ההבדל בין ראיה להסתכלות). אין לנו שליטה על המחשבות החולפות אך אנו יכולים אם אנו רוצים בכך לעבור למחשבות אחרות ועל זה אמרו חז"ל שאין מחשבת עריות [b[b]]מתגברת[/b][/b] אלא בלב הפנוי מן החכמה. דהיינו אפשר להגביר ואפשר להעביר. מקוה שאני מובן.