למעט בודדים יוצאים מהכלל, כמעט כל חבר חדש שפוגש בהחלמה שואל די מהר - "מי אומר שאני מכור", אולי אני סתם רשע וחולה? למרות שנכתב רבות על ההבדלים שבין החוטאים לחולים, נדמה שתמיד יהא מה להוסיף. בזמן האחרון שוחחתי עם כמה חברים חדשים שהחזירו אותי אל ההתלבטות הזו. תאמינו או לא, למרות שהייתי שקוע ראשי ורובי בתוך תאווה, גם לי לקח זמן לקבל את פעולותיי כמחלה.
גם כשקלטתי בכמה תאווה השתמשתי, לא תייגתי אותי כמכור. נטיתי לחשוב שלמרות שאני 'בקצה העליון של הסקאלה', פעולותיי הן בתוך הנורמה... (בשיא הרצינות, מצאתי אנשי מקצוע שתמכו בי). השינוי המהותי בעמדתי היה כשעמדתי מול מה שקיבלתי מהתאווה (חום, כוח, ערך, משמעות, שלווה, שקט, ועוד), והבנתי שחלק גדול מהשימושים שלי לא היה בכלל משהו פיזי. אלו היו "חוויות" מממד אחר לגמרי – חוויות מנטליות. הסדקים התרחבו.
הסטמפל'ה (חותמת) הסופית למחלה שלי הגיעה כשהתיישבתי לרשום על הדף את ההיסטוריה שלי, מה קרה לי מול התאווה. כתבתי על דף הכול. מהזיכרון התאווני הראשון ועד זה שבעקבותיו חיפשתי פיתרון, בחנתי את דפוסי השימוש שלי ושיתפתי בהן אדם חיצוני. רק אז יכולתי לזהות בתוך שטף הפעולות את טביעת האצבע הייחודית של ההתמכרות לתאווה. מה שלימים כונה על ידי כ 'הטקס'. ולא, אני לא מתכוון לכפייתיות הטקסית המצויה בהפרעת הטרדנות הכפייתית (OCD), המחייבת סדר מסוים, ספציפי וייחודי לפעולות קבועות המהווה בעצם בריחה מ... אני מדבר על חיבור אל...
זה המקום לכתוב שמטבע הדברים המשך המאמר הזה יהיה בוטה מהרגיל. אני לא מחדש כאן כלום, מי שמכיר אותי ואת הסיפור שלי שמע את הדברים ממני לא אחת, הפעם ריכזתי את הדברים. השתדלתי לעדן ככל האפשר את הניסוח, אבל, עדיין, זו מחלה בעלת ריח רע. נא לא להסס, ניתן לדלג על הדברים הבאים.
'ובחזרה אל הטקס'. עבורי הוא היה כל "המסביב". לא יכולתי להיזכר בפעם אחת שאוננתי סתם. מהרגע הראשון לא אוננתי סתם. תמיד, אבל ממש תמיד, נזקקתי לדמות מוחשית אליה נשאתי את עיניי. לאמצעי עזר. ולא, לא בשביל להשיג עוררות מינית, אלא כדי לקבל חיבור רגשי - רוחני. השינוי הפיזי שהתרחש בגופי בזמן שהתבוננתי בתאווה ריגש אותי מאוד, אך באותה המידה הוא גם הבהיל והפחיד אותי. טרם ידעתי מהו העוון המר, מהי הוצאת זרע לבטלה, ובטח שלא ידעתי לקרוא לפעולה הזו אוננות וכבר היה לי קשר רגשי (!) ונפשי (!) עמוק ביותר עם...
מיד "כשנפגשנו" התחברנו. יחסי האהבה השנאה עם פריט הלבוש של מושא התאווה שלי היו לא שפויים. רציתי בו בכל מאודי. הוא היה הדבר היקר לי ביותר. אבל רגע אחרי השימוש, לא יכולתי לסבול אותו, העפתי אותו לוואדי החשוך... ואז, הייתי חייב לקחת אותו משם. חשתי שבנפשי הדבר. לא יכולתי בלעדיו, ואחרי שהגעתי למסקנה שגם הוא לא יכול בלעדי... לקחתי אותו. לא התחשבתי בשעת הלילה המאוחרת ויללות התנים, ורועד מהתרגשות ופחד להיתפס על ידי מנהל הפנימיה, מהחושך והחיות והשד יודע מה, ירדתי לוואדי, מצאתי אותו, השתמשתי בו ואיתו עוד פעם, ואז העפתי אותו שוב. ולקחתי אותו שוב. ו... עד שלצערי מרוב שימוש הוא יצא מכלל שימוש...
ואז הגיעו התמונות. גם אליהן נקשרתי. תמיד תרתי אחרי תמונה מועדפת. ואם לא מצאתי, בדיוק את שאהבה נפשי המתנתי. לא הסכמתי 'להתפשר'.. שעות חיפשתי אחרי הגיל המתאים, הצבע הנכון, התנוחה המסוימת... בזבזתי לילות וימים בחיפושים שלי. אוהו, כמה השקעתי במציאת הדמות הספציפית אליה ערגתי כל היום והלילה. וכשמצאתי את משוש חיי, הדמות שהתאימה לחיפושיי, עטתי עליה כמוצא שלל רב. שמרתי אותה וחיפשתי עוד ועוד דמיות הדומות לה. אל תזלזלו, אני בחור רציני עקשן והחלטי. גם אם החיפוש ארך זמן רב בסופו של יום הצלחתי... לא משנה כמה ראיתי וראיתי המון, תמיד חיפשתי אחרי "החיבור המסוים והספציפי" שדווקא בו הגעתי לסיפוק.
כמובן שגם מהחומר הזה נפטרתי כמעט תמיד מיד, עד שהתחרטתי ואצתי אל הצפרדע... תארו לכם את התחושה הזוועתית של אובססיה המכריחה נער מתבגר לנבור בפח הזבל השכונתי לשלוף חוברת פורנו ספוגה במיצים מבחילים... (בסוף, התייאשתי. לא זרקתי יותר "חומר" לאחר השימוש, היה לי ברור שאוטוטו אשוב ואנבור). אחסוך מכם את תיאור 'הטיקסי' של השימוש עצמו... (כן, כן, היו לי אזורי שימוש מועדפים), אני מניח שכל אחד יכול להוסיף משלו ביחס למיקום, לעזרים, לקולות, הריחות והמחשבות.
ואם חשבתם שבמעבר למגע אנושי חי השתנו כללי הטקס, אינכם אלא טועים. ההפך, הם "שודרגו". מבלי לתת רעיונות לאף אחד, אכתוב שגם שם המרדף אחרי הדמות הטוטאלית, והצורך בהינדוס הסיטואציה לרגע האופטימלי, הוביל לכל מיני מצבים מבישים ומביכים שבקלות יכלו להסתיים במצב שבו לא הייתי יכול לכתוב לכם את המאמר הזה והמבין יבין...
וכשכתבתי את הצעד הראשון שלי (הנדבך עליו בנויים 12 הצעדים - ההודאה בחוסר האונים), ועקבתי אחרי דפוס השימוש שלי, שמתי לב שכשנאלצתי להסתדר בלי "הטקס", כשמסיבה זו או אחרת לא התאפשר לי לארגן את כל "המסביב" - סבלתי יותר. השתמשתי כי הייתי חייב, אבל זה לא היה זה. לא הרגשתי את ההקלה שבדרך כלל באה בעקבות השימוש, והעיקר היה חסר לי מהספר, הסכמתי לומר על עצמי שאני מכור.
"תם הטקס"..
