נושא מאוד לא פשוט, אבל אנסה לכתוב קצת מנסיוני, בלי לנסות לכתוב מה נכון ולא נכון ובלי לכתוב כמובן שום דבר על אף אחד אלא רק על עצמי.
שתי הנחות יסוד יש לי כאשר אני ניגש לנושא הזה:
הנחת יסוד ראשונה היא שההחלמה שלי היא הדבר הכי חשוב, כי אם אני לא נקי אז הפסדתי את הדבר הכי עיקרי בחיים, וכשאני עושה חשבון פשוט אז ברור לי שעדיף לי לוותר על חומרות והידורים כדי לשמור על העיקר, מאשר להשקיע בכל מיני דברים צדדיים ולאבד את העיקר.
זה נכון לא רק מבחינה אנושית אלא גם מבחינה דתית. אין לי ספק שאם השאלה היא "אוננות או תפילה בציבור", התשובה היא שאני מעדיף לוותר על התפילה בציבור ולא לאונן, מאשר להתפלל בציבור ואחר כך לאונן.
זה נכון גם אם ההתלבטות היתה טכנית, כמו במצב שאין לי זמן לעשות את שתי הפעולות ואם אני מתפלל במנין אני לא יכול לעשות פעולות של החלמה. אבל זה נכון הרבה יותר כאשר אני משתמש בתפילה בציבור או בכל מיני מצבים דתיים כדי להמשיך את הנפילות שלי. למשל אצלי טבילה במקווה היה פעולה שנועדה כדי לנקות את המצפון שלי ולאפשר לי להמשיך ליפול, אז לא רק שהיא לא עזרה אלא היא הפריעה לי בתהליך.
הנחת יסוד השניה היא שאלוקים אוהב אותי. נקודה. כעת אני לא נכנס לשאלה האם הוא גם שונא ומה הענין של שכר ועונש וכן הלאה וכן הלאה. בתור אבא אני אוהב את הילד שלי, וזה נכון גם כשאני כועס ואפילו כשאני מעניש, בין אם הוא מבין את זה ובין אם לא. האם יכול להיות שהילד ינצל את האהבה שלי אליו לכך שהוא יעשה דברים שאני לא רוצה שיעשה? ייתכן שכן, אבל עדיין אמשיך לאהוב אותו. אלוקים אוהב אותי בכל מצב, גם כשהוא כועס וגם כשהוא מעניש, וזה בסדר שאני לא מבין הכל.
הבעיה היא שבתכנית יש הדגשה גדולה של אלוקים אוהב, אבל המסרים שאני מקבל מהסביבה הם לא תמיד כאלו, ואז אני נקרע בין שתי הגישות השונות. מצד אחד אני יודע שאלוקים אוהב ואני גם מרגיש שזה עושה לי רק טוב כשאני מתייחס אליו ככה, ומצד שני אני שומע מסרים על כל מה שאני חייב לעשות ומה שיקרה לי אם לא אעשה את זה, וזה מציג את אלוקים שמעניש, וכשאני מתחבר לכך זה גורם לי מיד ירידה במצב שלי ומעמיד אותי במצב מסוכן מבחינת הנקיות.
לכן, הדרך שבה אני משלב את כל הבלאגן הזה הוא להתקין איזה מסננת על המסרים שאני מקבל מהסביבה, לקחת מהם את כל הרעיונות הטובים ולהתעלם ממה שלא עובד עבורי, וזאת מכיון שאין לי ספק שאלוקים רוצה אותי נקי יותר מכל דבר אחר.
אקח כדוגמא את תפילות הימים הנוראים. במחזור יש המון קטעים מדהימים של אלוקים אוהב שאני יכול להתחבר אליהם, ואת זה אני עושה כמיטב יכולתי. מצד שני יש גם קטעים שמאוד קשה לי להתחבר אליהם ואני יודע שזה בעייתי עבורי להתחבר אליהם. אז אני מאמין שהכל נכון וכל מילה מדוייקת, אבל מאמין שאלוקים רוצה עבורי משהו קצת שונה והוא מעדיף שאתעלם מאותם קטעים.
גם בתור אבא אני לא מתייחס לכל הילדים שלי אותו דבר, ואם יש ילד שצריך עזרה מיוחדת של תשומת לב, אז אחרי שכולם הולכים לישון אתן לו להישאר יותר זמן ער כדי שאוכל לדבר איתו ולתת לו את היחס המיוחד שלו. אני "ילד מיוחד" של אלוקים, ויש לי בעיות מסויימות שמצריכות התייחסות אחרת. אני לא אומר שהדברים הם חלילה לא נכונים, ואני אפילו לא אומר שהם לא נכונים עבורי. הכל נכון והכל נכון עבורי, אבל ברגע זה אני מאמין שאלוקים רוצה שאתמקד בצדדים אחרים שלו.
זה כמובן לא המצאה שלי. חז"ל בעצמם שינו הרבה פעמים את ההתמקדות שלנו בדברים, ומה יותר מאשר י"ג מדות הרחמים, שבהם אנחנו אומרים "ה' ה', א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה", ואנחנו מפסיקים כאן ולא ממשיכים את הפסוק "ונקה לא ינקה, פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים".
אז נכון, אלוקים פוקד עוון אבות לשלושה או ארבעה דורות, אבל הוא נוצר חסד לאלפי דורות. אז מבלי למחוק ח"ו את זה שאלוקים זוכר את העוונות לשלושה דורות, אבל האם לא ברור שיש צורך להתמקד בכך שאלוקים זוכר את החסד לאלפי דורות?
