אני חושב שאנחנו (את האמת שאני מדבר בעיקר לעצמי) מזלזלים מאוד בכל נושא השמחה.
שכחנו למה רובנו נפלנו בכלל להתמכרות הארורה הזאת. אז למה באמת?
זה התחיל מזה שהיינו בעצבות.
כמו שאמר לי פעם רב אחד, שהוא הלך למוסד גמילה מהתמכרויות פה בארץ ואמר לי שאחוז מאוד גבוה מהם נפל להתמכרות רק בגלל שהם היו בעצבות.
גם היציאה מהתאווה חייבת להעשות בשמחה!
על ידי שאדם שמח יש לו הכל. מה מפסידים מהשמחה? יש מישהו שמפסיד משהו מזה שהוא שמח?!
אז למה לא להיות בשמחה?
ומנגד זה - יש מישהו שמרוויח משהו מזה שהוא בעצבות? רק מפסיד ומפסיד..
בקיצור, אין כמו שמחה.
רק שמחה כל היום וכל הלילה
רק ככה אפשר לצאת מהתאווה
רבי נחמן אומר שמי שהוא בשמחה, ה' יתברך בעצמו שומר לו את הברית. אין סייעתא דשמיא יותר גדולה מזו! שהקב"ה בעצמו שומר עלייך נקי. מי לא רוצה שה' ישמור עליו נקי? זה החלום של כולנו.
והדרך לזה היא שמחה.
אם ניהיה בשמחה זה יעזור מאוד מאוד עם המאבק בתאווה, כי התאווה אוהבת חושך, שקט, בדידות.. והשמחה זה בדיוק ההפך! לכן אם האדם בשמחה זה מסלק את כל התאווה הזאת.

יהי רצון שכולנו נזכה להיות בשמחה תמיד וככה נצא מההתמכרות הארורה.
בהחלמה

אם כל עם ישראל היו שמחים, היו בוודאי נותנים את מלוא כוחם וחכמתם בעבודת השם.
אבל אהבת חינם זה יותר חשוב, ככה אתה אוהב באמת ולא בגלל ניצחון או הפסד בגלל איזושהי תאווה

תודה נחמן,

בחדרים מדברים כל הזמן על השמחה שבהחלמה,
הצחוק והשחרור,

ואין ספק שהחלמה אמיתית מגיעה עם שמחה,

אבל תתפלא לשמוע שאני אישית לא יודע להתמודד בחיים גם עם שמחה וגם שכשיש לי זמנים שאני מצליח או מתרגש אני רץ לתאווה כך שאצלי לא זה לבד הפתרון,

לפחות אצלי העצבות הגיעה כתוצאה מהנפילה ולאו דווקא להיפך