צריך לומר בכנות - לא בטוח שכדאי להפסיק להתאוות, לאונן או לפורנן. המחירים האישיים והסביבתיים גבוהים, וזה כולל כמעט כל תחום: בגוף, בנפש, ברגש וכמובן ברוח. בתחילת דרכי, כשהמצוקה שלי רק גדלה ונאלצתי לשלם מחיר גבוה והולך שאלתי אותי לא פעם את השאלה הזו. בשורות הבאות אתמקד במה שנדרשתי לשלם בבואי אל ההחלמה. אתפלל כתמיד שיהא לתועלת ואדגיש – אין בכוונתי חלילה להחליש אף אדם. אני כן בא לסקור את אחת הצמתים המשמעותיים שלי בהחלמה ומסקנותיי, ולהציב מראה מציאותית בפני אלו שאולי עומדים בפני אתגר דומה.

הסממנים הראשונים 'להחלמה' הופיעו מיד. מהשניה (ליתר דיוק, בתוך פחות מ 24 שעות), שקיבלתי על עצמי 'עול תוכנית' המצב הנפשי, הרגשי והפיזי שלי הידרדר. למעט אמונה ותקווה קלושים שאני בכיוון נכון לא היה לי במה להיאחז. ייתכן ואשמע הזוי אבל התאווה נתנה לי יציבות. משויתרתי עליה "הרווחתי" התפרצויות בכי, דיכדוך, בילבול, עייפות, ולפרקים גם סוג של אדישות לחיים. אפאטיות. ירדתי מיידית במשקל - הכפלתי את כמות הקפה והסיגריות - ואז העליתי את הקילוגרמים האבודים פלוס פלוס (בליסת שוקולד, אלא מה?!).

אחד הגורמים המאיימים ביותר על שלוות נפשי היה 'אבדן כושר עבודה'. כן, נסיגה בעבודה. לרגעים כאלו ואחרים הפכתי ללא יעיל. לעיתים קרובות תפסתי את עצמי בוהה בחלל האוויר בלא תנועה, כשלמעשה התעסקתי "בהעלאת גרה" מחשבתית של התרחשויות שונות. לא הצלחתי להתרכז במטלות פשוטות, ומעל לכל איבדתי במהירות סבלנות. חששתי ברצינות שמבלי משים אפגע באחרים. התפוקה שלי ירדה. אין לי מושג מה היה קורה לי אילולא מנהל העבודה שלי היה המכור המחלים שהביא אותי לתוכנית (עוד אכתוב על כך), אורך הרוח שלו עמד לצידי, אבל בתוכי סבלתי. זה לא התאים לי. המבט שלי עלי היה נורא. "מה טוב בהחלמה הזו? אפילו את העבודה שלך אתה לא מסוגל לעשות"...

היו לי גם רגעים מביכים של חוסר עניין במיניות עם אשתי. אין אונות מנטלית ופיזית. שנים שנסעתי על 'אופנועים חדישים' במהירויות מטורפות, ופתאום אני אמור לקרטע על קורקינט... שלא לדבר על אינטימיות. רגעי השקט המביכים "בשיחות הזוגיות" שאולצתי להשתתף בהן התרבו. לא משנה מה ניסינו, זה פשוט לא הלך. גם כשניסינו "לעשות הליכה" ולשוחח יחד. ניסיון שכשל. כשל, כיון שכשהיא אמרה משהו שלא התאים לי, הגברתי בהתרסה את מהירות הליכתי והפערים ביננו התרחבו. גדלו יחד עם תסכולה של שותפתי "לשיחות" ולהליכות עד שחדלנו מהן.

ואז גם הגיעה "ההתפתחות המבורכת" ביחסי אנוש.. בבת אחת, הפכתי לרגיש ופגיע. כל הארה תמימה נראתה לי כמו ניסיון חיסול. שלא לדבר על ביקורת מפורשת שהרגישה "סיכול ממוקד". לא נעים לומר, אבל היו לי ימים שכל מילת ביקורת חדרה ישירות לליבת האישיות שלי, ערערה את יציבותי הנפשית, וגרמה לתהות שוב ושוב בקשר למידת שפיותי. בכנות אכתוב שלא הכול היה שחור, היו לי גם רגעי נחת (מעטים!), אבל בסך הכול לא יכולתי לקבל את העובדה שלכל ברנש הבא עימי במגע יש את היכולת לפרק אותי.

כאמור, את מחסה התאווה נטשתי, ולא היה לי לאן להימלט ממני. הלכתי איתי לכל מקום. המקומות היחידים אליהם כן "ברחתי" היו חברים, קבוצות ותוכנית. הפסקתי להעמיד פנים, מותש מהמאבק הפנימי בין מה שהרגשתי לבין מה שרציתי להרגיש וגם ממה שלא רציתי להרגיש, שחררתי את חרצובות לשוני, ורכשתי לעצמי עוד "אוהבים". דידיתי כפיל במוזיאון חרסינה וצלעתי את חיי היום יום מתוך תחושת בדידות ותסכול. ברגעים אלה ונוספים, התאווה קראה וקרצה לי. הגעגוע שהבטיח ולא הרפה, סיפר לי סיפורים מרשימים. שוב ושוב שאלתי אותי ואת אחרים האם מחיר ההחלמה משתלם.

כשצעדתי הבנתי שהשאלה היותר נכונה בשבילי היא אחרת. שעדיף שאשאל האם "מחיר השימוש משתלם". אז גם בחסדו של אבאל'ה אוהב תפסתי שכול "הטרפת" הזו היא ריבית והצמדה שהתאווה גובה ממני על ימי השימוש בה.

ומחיר ההחלמה? האמת, שאין לי עדיין תשובה, אני ממשיך לנסות...

תודה אסירות, מזדהה מאד עם תחושת ה-"הלך לי המנוע"..ואבדן כושר העבודה .חזק.

סיימת קצת פסימי משהוא,
האם המבט הנכון של המחלים חייב להתמקד רק בגיהנום שעבר ולא לשתף גם (בעיקר?) את ההסתכלות על גן-העדן היציב שהוא בונה לעצמו לאט לאט בעולם הזה, מה עם התמורה שההחלמה נותנת לי בעד מחיר ההחלמה?

אשמח לחלק ב אם יתאפשר על המתנות של ההחלמה..

אוהב.

תודה לך פנימה. חייכתי כשקראתי את דבריך. מבחינתי זה ממש חזון אחרית הימים. "הביקורת" שבדרך כלל קיבלתי היתה הפוכה. על כך שאני מתאר חיים שהם דבש.. לא פעם אמרו לי - כתבו לי  - על כך שהתיאורים שלי אודות ההחלמה לא נשמעים סבירים למי שזה עתה מצטרף "לרכבת ההחלמה". ושעליי להזכיר גם אותם במסרים ובשיתופים שלי... אתה מוזמן לקרוא על המתנות שקיבלתי הן פזורות לאורך ולרוחב הפורום. עוד אכתוב עליהן. גם בקרוב. ב"ה.

כיון שאין ספק, המבט המחלים הוא על "אסירותודה". על "היש". העברת התקווה הלאה. שמעת אותי במסרים ושיתופים בהזדמנויות שונות בהם כמו תמיד, אני משתף אודות המתנות העצומות שקיבלתי והניסים הגלויים והגדולים שחוויתי. החל מאסירותודה על ניקיון ומפוכחות מאז כ"ה באבא התשס"ה ובמשך 17 ימים 12 חודשים ועשר שנים. ועד התקדמות אישית, זוגית ומשפחתית. חיי השתנו לטובה בכל האספקטים ובכל המישורים.

בפוסט הזה התמקדתי דווקא באתגר הגדול של הדשדוש ההתחלתי. חזרתי אל תחושות ימי הבראשית המעורפלים בהם לא ראיתי דבר מלפני. אל הזמנים שלא ראיתי באופק כדי לזכור ולהזכיר: לא תמיד זה עובד חלק. לפעמים לוקח זמן עד שרואים מתנות. "לעיתים הן קוימו בינינו במהירות ולעיתים לאט יותר"... מה שלי עזר הוא ברגעים הללו להתבונן במחיר של השימוש ולומר לעצמי עוד ועוד פעם: "לשם אני לא חוזר. בכל מחיר".

תודה. מאוד מזדהה עם זה בימים טרופים אלה בחיי האישיים.
אני גם מוצא את עצמי (טוב, אולי אצלך זה לא היה בדיוק ככה) "למה זה אנכי? אם אני כל כך סובל ביום יום (והמעיין ביומן המסע שלי יראה שזה לא לגמרי מדויק, אבל בימים השחורים אני מרגיש ככה לגמרי), למה אני ממשיך לסחוב את המהלך המקרטע הזה?"
לפעמים אולי עולה מחשבה על שימוש, אבל התגובה האינסטינקטיבית רק להיום היא: "זה לא. למה? ככה. את זה בשום פנים ואופן לא". כנראה, למרות כל ההכחשה, מאוד ברור לי שזה יסב לי רק סבל.

בסוף קריאת דבריך עלתה לי השאלה: נו, והאם זה משתנה בסוף? האם אני והסובבים אותי נידונים לחיי סבל מתמשך בשל אותה רגישות שלי שצצה במלוא עוזה החל מאותו רגע ניסי שבו החלו להתפוגג אדי התוואה?

תודה. תיארת את מה שהרגשתי בשנה הראשונה בהחלמה בצורה ממש מדויקת, וזה ממש טוב ומועיל שכתבת את זה, ההתמכרות היא לא סתם דבר מציק וחיצוני שהתלבש עלי היא מצד אחד שיבשה אותי לגמרי אבל גם מצד שני היא נתנה לי הרבה ולכן כשהפסקתי להשתמש נכנסתי לסחרור רציני לתקופה מסוימת.
אסירותודה שעם ההחלמה ולאט לאט החיים חוזרים למסלול ובצורה ממש טובה.

תודה אנשים.
טהרני, מי שפוגג אדי התאווה מפוגג רגישויות ופגמים.
ומניסיון זה מוסיף והולך ומשתבח.
לא נוכחת בזה?

שמחתי לקרוא. תודה על השיתוף.

עלת מחשבה במוחי על הצדיקים של פעם... האם תאווה קיימת אצלינו, אז תאווה היא למעשה חשק. אבל על הרבה אנשים זה לא נגמר בחשק אלא בחטא עצמו... ואחריו אפשר לומר שבאה עוד תאווה?
זה אבסורדי כל המעגל הזה. תמיד חושבים שאם הבן אדם תאוו הוא יכול לצאת מזה ואם הוא חוטא אז בזה זה נגמר וחייו חודלים.
במקרה הזה מדובר על כך שהאדם שוקע. העניין הוא שהרבה פעמים לאדם אין אינדיקציה על עצמו האם הוא סוף סוף צף או שהוא עדיין צריך עזרה וחילוץ.
​בשני המקרים אין אינדיקצייה ברורה ומהודעות של אנשים ברור שזה מה שהם מרגישים.

תודה, זה היה מדהים!

אנו צריכים להזכיר לעצמינו או להיות מודעים לכך היטב; מהי כל הסיבה/השורש שבגללה נגשנו אל אותה דרך חיים? ...
לאחר שהפנמנו לתת ההכרה מכאן זה אמור להילקח בצורה יותר קלה או באור אחר. כשאנו שכחנו מזה תהיה לכך איזשהו השפעה על חיינו. 

"חידושים", אני סבור אחרת. צר לי, בזמן התקפת תאווה שום דבר לא יכול להילקח בצורה קלה יותר על ידי מודעות. במהלך הזמן שאני בדרך ההחלמה (אתה מוזמן לקרוא את הסיפור שלי - הוא מופיע בחתימה) למדתי שאחת הבעיות המרכזיות שלי היא המחשבה שמודעות תסייע לי. בפועל, מודעות בפני עצמה לא נותנת כלום, רק מזיקה לי בגלל שהיא הופכת אותי לשאנן חסר זהירות.

מחלת ההתמכרות מייצרת בזמן נתון תנאים פיזיים, נפשיים ומנטליים בהם ההכרה ותת ההכרה לא מסייעים או משפיעים על המציאות כפי שהמכור חווה אותה בתוך מוחו. שוב דבר אפקטיבי לא מועיל למכור "שהסם" שלו בתוך המערכת.  רק כשמכור מתרגל לפעול בדרך מוסכמת מראש בכל מגע עם תאווה, ללא קשר למה שהוא חושב או מרגיש הוא יישאר נקי.

שנזכה.

מקפיץ