בס"ד.
שלום חברי היקרים והטובים
אני נתון במצוקה כבר מספר רב של שנים ואני לא יודע מה ואיך לעשות
אשמח לשמוע מניסיונכם - מי שעבר כמוני.
תקשיבו, תבחנו, ותנו את דעתכם בזהירות:
הסיפור שלי לא התחיל היום ולא גם לפני כמה שנים, אלא התחיל מהיותי ילד כבן 7
- 8 הייתי ילד טוב ותמים ילד שמנסה בכל כוחו להקשיב ולהיות טוב וצדיק בעיני
הרבה בכיתה, אף פעם לא הייתי רע, וגם לא נתתי מכות לילד, לא שברתי חלונות
ותמיד השתדלתי להיות מקשיב וחרוץ. אבל הסיפור הוא שכמעט ולא זוכר את
עצמי מקבל איזה פרס ועידוד כלשהו מהרבה - ביחס לילד מתאמץ ושקט - אלא רק
דרישות וביקורות למה לא מצליח להגיע יותר... כמו שאר המצטיינים, [אבל האמת
שהגעתי הרבה פעמים להישגם והוא המושחת לא התייחס], אלא רק היה לו
בעקביות
דרך בחינוך; ביקורות, הערות, השפלה, רמיסה, דריכה, ותעופה...
ומאחר והיו "מחנכים" אזי תמיד דאגו
להראות לי את מעמדי ומצבי העלוב (בבחינת איזהו חכם המכיר את מקומו).
"כמובן", בזכות החינוך הזה ברוך ה' -
צמחתי לתפארת הורי ומורי ולתפארת עם ישראל כולו. אשריהם!
(אתם מבינים לאיזה אשפה הגעתי אחר כך ?... ואיך החינוך שלהם השפיע למרחקים ?...
הם מנעו את המדור השביעי של הפורנו והצליחו למזער נזקים רק שיהיה לפחות עד למדור השישי בגיהינום של הפורנוגרפיה וכו').
לא זכורים לי ימים טובים בילדותי, סבלתי, סבלתי נורא קשה, אף פעם לא הייתי
מקבל ביטוי/הערכה למאמץ שלי מהרבה, אפילו לא למאמץ העל ביותר שהראיתי לו!
אלא אדרבא, הפוך, רק הערות והדגשת מצבי המסכן והדפוק. היה זה בעיקר
סדרת חינוך עד לכיתה ז'. ובח' היה פה ושם.
הייתה תקופה שהמורה באחת הכיתות הוציא אותי משיעור הכיתה למשך כחצי
שנה!!! להיות בוהה בקירות וליצור משחקים - להעסיק את עצמי - יש מאין.
ופעם אחרת, הכה אותי הרבה בהשפלה לעיני הכיתה מכות נמרצות, אך מאחר
והייתי חזק לא הרגשתי כל כך בעוצמת המכות ולכן גם לא בכיתי, אך הרבה בשלו,
חייב להוריד לי דמעות... שכולם יראו (נו, הוא נתן מכות בשביל
לראות תוצאות),
ואני המתנתי שיסיים את המכות ואלך לי... אך משראה הרבה שאני לא בוכה
המשיך לנסות לתת עוד ועוד מכות בלי הרף עד שאבכה, ומשראיתי שהוא לא עוזב
אותי כי הוא מנסה ומנסה להוריד לי דמעות ולא מצליח! שכל מגמתו במכות היה
רק אכפת לו להוריד לי דמעות... [ולא אכפת לו אם זה יבוא גם מהמכה הראשונה
או יהיה ללא מכות] - בכיתי... - בכיתי על זה שהוא מתאכזר לילד קטן בן 10, שלא
אכפת לו מחינוך אמיתי אלא רק לראות אותך בוכה!!! וכך להשפיל אותך!!! מה
עשה לך ילד בן 10? אתה במקומו הייתה מתנהג יותר טוב? למה ככה?? - נתת לי
מכות כעונש - למה אתה רוצה שגם אבכה בנוסף - מה זה עניינך חיי נפשי???
אני ילד רע? אתה תמיד רואה איך הוא מנסה להקשיב נהדר בשיעור - אז למה
להתעלל בו עד כדי כך???
זה לא נגמר פה (אתם בטח מצטערים/בוכים ביחד איתי... תשמרו דמעות גם להמשך... זה רק ההתחלה)
בחברה בה הייתי - סבלתי מבדידות נוראית וממצוקה נפשית
שאין לי חברים שיקשיבו לי, ישחקו איתי, יצחקו איתי וכו' לשתף אותם בכל ייסורי שאני עובר עם הרבסים וההורים בבית.
ולא עוד אלא שהיו תמיד כאלו שהיו שצוחקים ומבזים אותי... מה שנגרם הוא שלא היו לי
חברים. אם היו - היו אלו המסכנים והדפוקים שלא מבינים עניין ולא יודעים לשתף
פעולה, הייתי צריך להשקיע "המון" בשביל שלפחות יהיה לי איזה קשר עם איזה
חבר אחד טוב לפחות. ופעם כבר נשברתי ולא יכולתי לשאת את הבדידות יותר -
זה שאין לי חברים ובכיתי לאמא שלי על כך. "אין לי חברים" אמרתי לה,
(יש לי
חברים! אבל עם ראש סתום שלא מבין אותך דבר וחצי דבר). היא לא נתנה ייחס...
לבן שלה המשתף אותה במצוקה בה הוא חש. הייתי חי בודד ועצוב. עצוב מאוד.
הבדידות והעצב המשיכו איתי גם לישיבה קטנה, לא היה יום ולא היה לילה בו הייתי חוזר הביתה
ולא עצוב, כל יום הייתי חוזר עצוב! הכניסו אותי לישיבה דפוקה מתחת לכל ביקורת
בה לא רציתי להיות כלל, לא נהניתי שם מהחברה - סבלתי מהם, סבלתי מהם קשות.
חיכיתי לרגע בו אברח מהשיבה הזו ולא אחזור אליה לעולם. רק דיכאון ועצבות קיבלתי משם.
הגיע הזמן של הבחינות לישיבות גדולת אמרתי לעצמי "לא אתן שיכניסו אותי
ההורים שלי לאיפה שהם רוצים 'אני יחליט לאן' " נבחנתי והתקבלתי לאחת
הישיבות המפורסמות ביותר (שכולנו פה מכירים. לא אנקב בשמה), שם הכל
התחיל להשתנות ולהתהפך כעבור זמן לא רב נעשיתי חברותי מאוד פעיל ודומיננטי, מאוד נהניתי, היו אלו הם הרגעים הראשונים בתולדות חיי בהם התחלתי לחיות, כן פשוט התחלתי לחיות את החיים. הייתי מאושר. אהבתי את המקום ונהניתי
מכל רגע...
אך הפרשה לא נגמרה:
מהבית סבלתי, סבלתי, סבלתי, סבלתי, גם אם אני יגיד אלף פעמים סבלתי זה לא
יספיק לתאר את הבכי והעצב שלי שקיבלתי מהבית - מההורים.
מקטנותי מגיל 7 - 8 אני זוכר את עצמי סובל מהם סבל קשה ורב, קיבלתי הרבה
מכות אכזריות, הערות ועקיצות (מילוליות) חריפות באופן שהאוזן שלי נלאה מלשמוע...
לא אגזים אם אומר שהיו פעמים שבשעה אחת קיבלתי בין 30 ל 50 עקיצות.
אני זוכר היטב איך שניסיתי כילד קטן בגיל 9 - 10 להתעלם עד כמה שיכולתי ולא הצלחתי. כי חוץ מהחיצים ההולמים בי שוב ושוב ספגתי מכות על ידי אבי בסירובי לשמוע את המים הרותחים שהטיח בפני.
אני זוכר את עצמי חושב איך לברוח מהבית... אבל אתם יודעים, ילד בגיל 10 אין לו לאן...
תמיד הוא יחזור לבית בסופו של דבר. עצוב!
אמא שלי הייתה תמיד עם אבא - צעקה עלי והתרגזה תמיד, אפילו בלי סיבה הנראית לעין.
היחס והחיבוק ממנה היו עד הגיל שהפסקתי להיות חמוד ומתוק כמו גיל 3 - 4. מאז לא זוכר את עצמי מקבל ממנה יותר חיבוק חם ומילה טובה. רק ביקורת והסתכלות שלילית על כל מה שאני מראה לה לשמח או לשתף אותה.
[אבל בכל זאת, יש לי פינה בלב לאותה הגננת מהמעון שתמיד אהבה אותי וחבקה
אותי בכל כוחה - עברו כבר כשלושים שנה ואני עדיין זוכר אותה! את החיבוקים
והנשיקות של האהבה האמיתית שלה אותי].
פעמים רבות התעללו בי ונעלו עלי את דלת הבית עד כדי כך שנאלצתי לשהות
הרבה לילות מחוץ לבית, בקור ובלי אוכל. הייתי חסר ישע.
כילד קטן בודד, עצוב וגלמוד - לא קיבלתי תמיכה ועידוד מאף אדם, לא היה מי
שיבין אותי את מצבי בו אני נתון; לא הרבה שלי, לא החברים, לא אבא וגם לא האמא! - יתום מאבא ואמא בחייהם.
מצב זה לא פסק והמשיך גם לישיבה קטנה, שבין כה וכה הייתי עצוב ומדוכדך ממנה,
תמיד חוזר הביתה מדוכדך ועצוב. לבית בו אקבל גיהינום. כמו מן הפח אל הפחת.
מרוב מרר ועצב בו הייתי - בכיתי לאלוקים, בכיתי בדמעות, בכיתי ובכיתי ולא הפסקתי לבכות. עד שמרוב ייאוש התפללתי לאלוקים שימית את הורי ה"י. וכך היה מספר ימים שהתפללתי לאלוקים שאני לא יכול כבר יותר ושיהרוג אותם.
אני זוכר את עצמי הולך בלילות מאוחר לאחד הבית הכנסת שלא נכנסים לשם אחרים ו
צ-ו-ר-ח לאלוקים מרוב צער שיציל אותי מהגיהינום בו אני נמצא.
מרוב שהייתי כל כך צורח במרר לאלוקים על מצבי בו אני נתון - נעשיתי צרוד לזמן ארוך ארוך, למשך כמה חודשים.
כל פעם שהייתי הולך לשבת לבית וחוזר לישיבה - הייתי יוצא מהבית בחזור אל הישיבה עצוב עצוב כשעיני עוצרות את הדמעות עד לאוטובוס, שם הייתי בוכה ומוזיל דמעות בשקט עם עצמי תוך כדי נסיעה על כל מה שעברתי וחוויתי לא מכבר, בבית, - מה שלא היה צריך להיות ואין באף בית דבר כזה, ובוודאי לא אצל השכנים שלידנו. - פעם אחר פעם! בחזור מהבית. הייתי מנסה להרגיע את עצמי או להפחית את הצער על ידי קלטות של מוזיקה (דאז..) שהייתי לוקח לנסיעה איתי. ואיך שהוא זה היה קצת עוזר ומקל את הכאב.
וכמו כן אני זוכר את עצמי אומר לאבי בבוטות מרוב תסכול וכאב בלי גבול: שירד לי מהווריד,
אני לא שומע בקולך ולא אשמע בקולך ואני מתכוון לעבר בזדון על מצוות דאורייתא של כבד את אביך ואמך
(שאגב את זה היה דואג להזכיר לי באופן תמידי... עד כדי כך שכבר כיום הוא המאיס עלי את המצווה הזו.
אני לא מסוגל להסתכל עליה, לא לחשוב עליה, ולא לשמוע עליה כלל. ואם פתחתי ספר ונתקלתי
בטעות או ראיתי בהרף עין את הנושא הזה - אני מיד הופך ומדפדף לכל דף אחר, העיקר לא זה!
כל זה בא מרוב שהשניא עלי את המצווה).
וכמו כן אבי רצה להוסיף חטא על פשע והלך להתייעץ האם לזורק אותי מהבית...
- לא הייתי בכלל ילד רע! לא גנבתי, לא שיקרתי, לא הרבצתי, לא נשכתי, לא קיללתי, ולא ניבלתי את הפה שלי. הייתי ילד/בחור טוב. ואדרבה הייתי לומד והרבה ביחס לגיל שלי.
אך כמו שאמרתי לעיל שמאז שעליתי לישיבה גדולה החלו להשתנות דברים (אומנם לא מיד אבל החלו להשתנות דברים),
פתאום ראיתי את אלוקים, את אבא שלי האמיתי איך שהוא כמגיח מאיזשהו נקודה ומצליף ומעניש קשה, קשה מאוד
את אבי הביולוגי ושאר המציקים לי וגאול אותי מידם.
כל פעם שהיה אבי או מישהו אחר מציק לי - מיד הייתי רואה את אלוקים איך הוא מעניש קשה ומטפל בו בהתאם ממש.
עד כאן סיפורי מלמעלה על קצה המזלג, וברוך ה' כיום יש לי שקט ומנוחה כבר כמה שנים טובות. והרבה מאוד מזה נרגע, נשקע ונשכח.
למה אני מספר לכם כל זאת?
להראות לכם את מסכת חיי איך הם עברו - שלא קיבלתי תמיכה ועידוד מאף אדם,
לא מהרעבסים שלי, לא מהחברים, לא מאבא ואפילו גם לא מהאמא!
אני מרגיש שזה חסר לי מאוד מאוד עמוק בנפש ובנשמה. זה לפעמים עולה וצף לי ומפריע לי
למרות שאני מקבל סיפוק בדרכים אחרות ומרגיש מאושר.
אך באיזשהו מקום אני מרגיש כי זה חסר לי בנשמה, מאחר וסבלתי עמוק וקשה מבלי לקבל תמיכה, עידוד,
ואהבה אמיתית.
ומאחר ואין, וחסר לי, את החום ואהבה - יש לי נטייה לקבל ולפצות את עצמי בדרכים אסורות.
אז הייתי רוצה להתייעץ אתכם מה לעשות עם זה:
מה עדיף או מומלץ לעשות? האם אפשר לטפל בזה באופן אישי - אני עם עצמי?
אני מחפש, שואל, האם יש דרך לפתור את זה, להשכיח ולהעלים את זה?
(עיקר החשש הוא; שאני חושד בעצמי שיתכן ואני מדמיין שחסר לי חום ואהבה ממשי).
או בקיצור מה עושים?
תודה רבה לכם על הקשבתכם ומסירות לבכם.
. אוהבים.