אחת הדאגות הגדולות שיש לי, ואני די משוכנע שהיא משותפת לכל אחד שמתמודד עם ההתמודדות שלנו, היא הדאגה לילדים שלנו - מה עלינו לעשות כדי שהם לא יהיו במצב שלנו? אנחנו שעברנו ועוברים את הסבל הזה, רוצים להבטיח שהילדים שלנו יגדלו נורמלים בלי הכאב, ההתמודדות, הנפילות, הנסיונות וכל מה שזה מביא איתם.

כשאני חושב על הילדים שלי, אני שואל את עצמי האם היה משהו שההורים שלי עשו או לא עשו והיה יכול להיות מה שהוביל למצב שלי. אני שואל את עצמי האם היה דבר ספציפי שגרם לי להגיע לאן שהגעתי, והאם הוא היה קשור להורים שלי?

כשאני כנה עם עצמי אני די בטוח שלא היה שום דבר שהם עשו שבגללו הגעתי לאן שהגעתי, אבל אולי היו דברים שהם יכלו לעשות ולא עשו, שהיו יכולים לעזור לי שלא להגיע לכאן. במילים אחרות: אני לא מאשים אותם בשום אופן במצב שלי כי לא הגעתי לכאן בגללם, אבל יכול להיות שהם היו יכולים לעזור לי כדי למנוע את זה.

חשוב לי להבהיר שכל אחד הוא שונה, ויש בינינו מי שיכול להצביע באופן ברור על מה שהביא אותו לשימוש בתאווה מעבר לכל ספק סביר. למשל מי שעבר התעללות מינית בילדותו, יכול להצביע על כך כגורם סיכון, ואפילו מי שעבר התעללות גופנית או הזנחה על ידי ההורים או המורים, יתכן שיוכל לתלות את המצב בכך. אבל אני לא עברתי התעללות מינית וגם לא גופנית, וההורים שלי תמיד נתנו לי מה שהורים צריכים לתת, ובכל זאת הגעתי אל התאווה שהרסה את חיי במשך עשרים שנים. לכן, מה שאני מחפש עבור הילדים שלי זה לא רק את הגורמי סיכון, אלא בעיקר את הגורמים שיכולים להגן עליהם. 

מה היה יכול להגן עליי בתור ילד או נער מתבגר? אני חושב שזה בעיקר הרגשה של פתיחות וקבלה, במקום סגירות והפחדות. אם בתור נער מתבגר הייתי יכול לבוא להורים שלי או למורים שלי ולספר להם עם מה אני מתמודד, מתוך ידיעה שהם יקבלו אותי כפי שאני - נראה לי שזה היה מוציא את העוקץ מהתאווה והופך את השימוש בה למשהו שהייתי יכול להתמודד איתו, או יותר נכון - היה הופך את הנפילות לכאלו שלא היו גורמות לי להמשיך ליפול עוד ועוד עד למצב שלא יכולתי להפסיק והם הרסו לי את החיים.

אין ספק, אוננות או צפיה בפורנו הם נושאים קשים לעיכול, ולא תמיד הורים יודעים או מסוגלים להתמודד עם ילד או נער שמגיע ומספר להם שהוא עושה דברים כאלו, אבל הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם זה היא דוקא הקבלה והפתיחות, ולעומת זאת גישה שבה זה הופך להיות סוד נורא ואיום, רק תגרום לבעיה לגדול עוד ועוד. 

אז מה אני יכול לעשות כדי שהילדים שלי לא יגיעו למצב הזה? להיות פתוח איתם, ולתת להם את ההרגשה שהם יכולים לספר לי כל דבר שהוא, ולא משנה כמה זה גרוע - תמיד אקבל אותם כפי שהם ותמיד הם ימצאו אצלי אוזן קשבת וגם הרבה קבלה וחמלה. זה לא תמיד קל, אבל זה יכול להיות מה שיעשה את ההבדל עבורם. אני צריך לעבוד על עצמי היטב וליצור איתם קשר של פתיחות אמיתית, כדי שהם יידעו וירגישו שאני באמת מתכוון למה שאני אומר, כי רק אז הם ייפתחו וידברו ברגע האמת. לא מספיק שאומר להם שהם יכולים לדבר איתי, הם צריכים להרגיש את זה, וזאת העבודה האישית שלי.

שלום סוד היגר2
אני משומש כך שאולי אני לא רואה נכוחה.
בכל אופן, נראה לי שהפוסט הזה יותר מדבר על איך למנוע מהילדים לא להגיע ל'זה' = פורנו מין עצמי וכו, אבל לעומת זאת ולהבנתי זו לא הנקודה ממש. למשל על עצמי אני יכול להגיד לך שגם לפני שהחילותי להתעווות... סבלתי. עוד לפני חוויתי התקפי זעם (שנראה שקצת שכחו. אולי בזכות התאווה שהגיעה למלא את מקומם... אך לאחרונה גם הם טיפה חוזרים..). וניסיונות להשתכר, למרות שאני בערך שונא רוב משקה אלכהולי ו... להמשיך?

מה שכן, אולי ילד שמרגיש פתוח מאוד נמצא בקשר בריא שיוכל להעויל בין כה וכה.

והאמת, בא לי שאפשר לעשות צעדים ולהחלים ולחיות טוב עם שימוש. הרי הוא לא הבעיה,..


אוהבים מאוד אחי!

התובנה הזו חשובה מאוד והיא נכונה לא רק לגבי זיהוי התמכרויות אצל הילדים אלא באופן כללי לעזור להם בקשיים

ככל שמשוחחים איתם בפתיחות ומשתדלים לפתח איתם שיחות בגיל צעיר, כך יהיה יותר קל לדבר איתם גם בגיל הנערות, שאז הם נסגרים. אמנם קל להגיד וקשה לבצע, בכ"ז אנחנו עסוקים עד מעל לראש בשטף החיים, אבל בזמן המועט שיש לנו יחד עם הילדים חייבים לנצל אותו כדי לחזק איתם את הקשר. ללשחק איתם ולקרוא להם סיפורים כשהם קטנים או ללמוד איתם ולפתח שיחות כשהם יותר מבוגרים. (אפשר תוך כדי לימוד דף גמרא עם ילד מתבגר לפתח איתו יופי של שיחות)

תודה לך סוד על הפוסט הזה הוא קרוב ללב שלי מאוד,אני הרבה חושב על העניין איך לא לגרום לילדים שלי את הסבל שאני עברתי ועובר.
גם אחים שלי שלמיטב הבנתי הם לא סקסוהוליסטים, סובלים קשות מתסמינים של בריחה בצורות שונות למרות היותם מוצלחים מאוד בכל התחומים.
יש קשר הדוק בין הדברים.

שמח מאוד שחזרת הנה.

'בעצתך תנחני',

לא לגמרי הבנתי את הדיוק, אבל אחזור שוב על מה שכתבתי: זה לא שמי שיש לו קשר פתוח הוא בודאי לא ייהפך למכור, וכל מי שאין לו קשר עם ההורים ייהפך למכור. ממש לא.

כל מה שכתבתי זה שישנם גורמי סיכון וישנם גורמי הגנה. גורמי סיכון יכולים להיות למשל התעללות מינית שידוע שיש לה מתאם גבוה עם התמכרות למין (למרות שלא כל מי שעבר התעללות מינית יהפוך למכור), וגורמי הגנה יכולים להיות פתיחות וקבלה מההורים (ושוב: זה לא אומר שזה הגנה של מאה אחוז כמובן).

כוונתי הייתה בערך כזאת: שגם אם תנטרל את הסכנה להתמכרות ספציפית, זה כמובן עדיין לא אומר שהחיים (שהם בעצם הבעיה שלי?...) יהיו מלאים ומחוברים. והחור השחור, אם לא יתפרץ בתאווה, יצטרך להתפרץ במקום אחר, או שלא יתפרץ, ואדם יחיה עם החורשחור הזה...

אולי אני סתם מקשקש 
אוהבים

שלום סוד
כמו שכתבת, לכל אחד יש את הניסיון שלו, והגורם שלו.
אקדים שאני נורא אוהב את ההורים והמשפחה שלי, ואנחנו מאוד קרובים.
אבל אצלי אישית, אני רואה שהרבה מפגמי האופי שלי משותפים עם אבא שלי, וסבא שלי, ואפילו אבא שלו (מהסיפורים).
אבא שלי הוא כעסן שהרביץ לי וצעק עלי מתוך כעס. והוא גם ניראה בעיניי כחסר ביטחון עצמי.
ולכל המשפחה שלי יש את אותם חולשות. אנחנו כעסנים וחסרי ביטחון עצמי.
מה שאני לא אעשה כדי להרגיש שאני שווה משהו ? אני אחפש בחורה שתחשוב שאני שווה משהו,
בגלל שאם היא תאמין שאני שווה משהו, אז יש לי סיבה לחיות. תמונות פורנוגרפיות ממלאות את הצורך הזה.
התאווה מוחקת כל הרגשה של כעס, זה טיפול הכי מהיר שאני מכיר לכעס.
אז מה לעשות כדי שהילדים שלי לא יהיו כמוני ?
לענ"ד, להתמקד בעצמי. להיות דוגמה של אדם נקי.
אם אצליח לישמור על קשר עם כוח עליון, שיסיר ממני את המידה המגונה של כעס (ורק הוא כל יכול). 
ושאתחבר רק אליו כדי להרגיש שאני שווה משהו, ושהוא בלבד שמאמין שאני שווה משהו, יספיק.
אז ככה אני שובר שרשרת התמכרות, או איך שאני מעדיף לקרוא לזה "מידות רעות".
והילדים שלי יהנו מאבא שלא היה לי, ודוגמה של אדם לא מכור, למרות הנזק שספגתי.
אני אשאר מכור, אבל אם אצליח להישאר מחובר, יש לילדים שלי סיכוי,. ואני אהיה מאושר.
מאז שהגעתי לתוכנית אני יודע שאני שווה משהו, רק בגלל שאני אני.קשה, אבל יודע.
רק להיות דוגמה.
שבת שלום.

מה לעשות כדי שהילדים לא יגיעו לזה? אל תיתן להם אינטרנט. וזה לא קשור למשפחות סגורות ופתוחות, אני בעז"ה אתן לילדים שלי הכל חוץ מאינטרנט, אני בא מבית עם אינטרנט פתוח (עדיין...) ובגלל זה התחילה הנפילה שלי, אני זוכר שבכיתה ו' הורדתי סרט ילדים מהאימיול, והתברר שזה סרט פורנו... זה זעזע אותי, לא ידעתי לפני מה זה סקס. ועוד תמונה ועוד סרט לא צנוע שמקהים את החושים, עד שבגיל 14-16 הייתי רואה פורנו באופן כמעט יומיומי, וההורים לא ידעו מכלום... זה עוד נקודה שההורים לפעמים יותר מידי סומכים על הילדים בענינים שלא צריך.
כשהגעתי לישיבה גדולה החלטתי להפסיק בכוחות עצמי. לבד. זה קשה אבל יש תוצאות כבר שנתיים שלא ראיתי פורנו אומנם תמונות וסרטים לא צנועים ראיתי אבל פורנו זה מחוץ לתחום. מקווה להפסיק לגמרי.
שבת שלום

שטיסל, לצערי אני לא מסכים איתך.

זה לא שאני חושב שצריך לתת לילדים גישה לאינטרנט פרוץ - ממש לא, אבל אני גם לא חושב שזה הבעיה. למשל אני גדלתי לפני שבכלל היה אינטרנט כמעט, ובכל זאת הפכתי למכור. את מי אני יאשים? לא רק זה - גדלתי בבית שלא היתה בו טלויזיה ולא עיתונים ומגזינים ובכל זאת הגעתי לאותו מקום שאתה הגעת.

בנוסף לכך, למרבה הצער, היום זה לא מציאותי למנוע מילדים גישה לחומרים כאלו. בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא, הילדים של היום נחשפים לכל הדברים שההורים בטוחים שהם לא נחשפו. מחקרים אומרים שילדים בגיל 9-11 כבר נחשפו לפורנוגרפיה. מספיק ילד אחד שמגיע עם סמארפון פרוץ לכיתה ו"הלך על כולם".

הפעם הראשונה שאני נחשפתי לפורנו היתה בכלל בטעות, אבל זה הרס אותי לחלוטין. עיקר הבעיה היתה שלא יכולתי לעשות עם זה כלום. ידעתי שזה איום ונורא, אבל לא היו לי שום כלים להתמודד עם זה. אם הייתי יכול לפנות להורים שלי או למורה ולספר לו ובכך להוריד מהלב את האבן הענקית הזאת, הייתי יכול להשתחרר. אבל במקום זה נשארתי עם זה לבד, והסוד הזה הפך להיות גדול יותר ויותר והתוצאות הרסניות.

נכון, תפקידנו לנסות להגן על הילדים כמה שאפשר ואנחנו צריכים להשקיע בזה, אבל ביחד עם זה יש לנו תפקיד מרכזי יותר - וזה להיות הורים שלהם. לא לתת לילדים אינטרנט זה יפה אבל זה תכנית הגנה לטווח קצר. זה כמו הורה שלא נותן לילד לחצות את הכביש לבד. ברור שעושים את זה, אבל כל אחד מבין שבגיל מסויים הילד צריך ללמוד לבד כללי בטיחות שיוכל להשתמש בהם בעצמו. כל ילד יגדל יום אחד והוא ישתמש באינטרנט - זאת לא שאלה. השאלה היא האם הוא למד את כללי הבטיחות, או שבפעם הראשונה שהוא ייצא לרחוב הוא יידרס ח"ו?

'לוחם אמיץ', אתה מחזק את מה שכתבתי, רק אומר את זה במילים אחרות. מה שכתבתי זה שאנחנו צריכים להיות דוגמא חיה. אתה מתמקד בנושא של דוגמא חיה מבחינת כעסים, ואני דיברתי על קבלה ופתיחות, אבל זה אותו דבר. הרי ברור שמי שאין לו קבלה עצמית - לא יוכל לשדר את זה לילדים שלו, וגם אם הוא יאמר להם מליון פעם שידברו איתו כשהם רוצים, הם לא יעשו את זה כי הם ירגישו שזה לא שייך.

'בעצתך תנחני', עד כמה שאני מבין, גם אתה מדבר על אותו נושא אלא מזווית אחרת. הכוונה הכללית שלי היתה שאנחנו צריכים להתמקד בלהיות הורים של דוגמא אישית וקבלה. החור השחור נוצר בגלל הסוד והאשמה והבושה.

תודה רבה סוד. אסירותודה שהיום הסוד שלך הוא לא הפורנו, הוא הכניעה

'סוד הכניעה' תודה לך על התגובה, אני בעיקרון מסכים עם כל מילה שלך, אך אני עדיין חושב שמה שכתבתי זה הכרחי וזה ממש פיקוח נפש, אין ספק שאדם יגיע לבד בשלב כלשהו למקומות האלו לבד והוא צריך כלים להתמודד עם זה. אבל עדיין זה לא דומה לילד שנופל בגיל צעיר לתועבה הזאת שאין לו סיכוי להתמודד מולה, ואם אנחנו יכולים לנסות למנוע אפילו בחלק מהמקרים או לדחוק את הנפילות לגיל יותר מבוגר שאז האדם כבר בר דעת להבין שהוא מזיק לעצמו זה רווח עצום. לילה טוב.נ.ב תנסה לדמיין מה עובר על ילד חיידר בגיל 11 שראה סרט פורנו לעומת בחור ישיבה או אברך...

בסדר גמור. אנחנו מסכימים.

אתה מדבר על מניעה לפני, אני מדבר על טיפול אחרי. אם המניעה הצליחה (מה שאני בספק רב) אז הכל בסדר(?). אבל אם המניעה נכשלה, ולא משנה באיזה גיל, אז אני מציע שתהיה לנו תכנית טיפול כדי שהצפיה החד-פעמית בפורנו לא תהפוך להתמכרות הרסנית.

הכל אמת ויציב וטוב ויפה.

יש רק בעייה אחת, שאותה הזכרת בשרשור אחר היום: הדפקט העיקרי שלי כמכור בכלל, וכמכור לתאווה בפרט, הוא בכל הנוגע למערכות יחסים עם אנשים אחרים, ולכן בשפת תכנית הצעדים של המכורים לתאווה אני מכונה "נכה אהבה" = נכה בכל הנוגע למערכות יחסים תקינות ואוהבות עם אחרים. בדיוק בגלל הדפקט המשמעותי הנ"ל, בתכנית שלנו הוסיפו אפילו צעד 12 וחצי - "לתרגל את פעולות האהבה ביחסנו עם אחרים".

מכיוון שאני כל כך חולה בתחום הזה, כל עוד אני לא מיישם את 12 הצעדים (ובאופן מיוחד את החצי הנוסף) בצורה מאוד מאוד אינטנסיבית בחיי היום יום שלי - הקשר שלי עם הילדים שלי יהיה, לאמיתו של קשר, מאוד גרוע, ובטח שהם לא ירגישו בנוח לפתוח איתי דברים כאלה "נוראיים".

(בגלל החינוך התורני שהם גדלים בו, ייקח כנראה הרבה זמן עד שהם יבינו שדברים כאלה הם די נורמליים. אם כי מאז הדור שבו התחלתי את ההתמכרות שלי, דומה שהמודעות לבעייה בקרב מחנכים והורים התקדמה והתפתחה בצעדי ענק. לשם דוגמא, הספר "אשיב ממצולות" של הרב יהושע שפירא, יצא רק כשהייתי בסביבות גיל 20... לא שהוא עזר לי להפסיק, אבל הוא קצת עזר לי עם הפרופורציה. זה מזכיר לי שבכנס "שמור עיניך" בשנה שעברה, המנחה הודה לרב יהושע שפירא על הספר ואמר לו: "לא הצלחת לעזור לי להפסיק, אבל הצלחת קצת לעזור לי להפסיק לשנוא את עצמי").

בקיצור, אני עדיין נתון במלכוד. זה לא כל כך פשוט לגרום שהילדים שלי לא יגיעו לזה שלא יהיה מי שיקבל, יבין ויכיל אותם. אני חייב לעבוד קשה מאוד בשביל זה (וגם בשביל להישאר נקי לאורך זמן).

אה, והעבודה הזו מתגמלת. מאוד.
אבל קשה לי להתמיד בה. מאוד.

לדעתי הנושא כאן מעניין וחשוב למי שיש ילדים...