בס"ד.
שלום חברים לקראת ימי התשובה של אלול הבאים עלינו לטובה רציתי לחלוק אתכם תהליך תשובה שעברתי בזמן האחרון.
אני אברך בישיבה... בסה"כ יושב ולומד רציני. בלי יותר מידי ענווה אפשר לומר שאני בחור רציני שמשתדל לעבוד את ה'.
הנושא שעליו רציתי לדבר הוא איך לא – פגם הברית/הוצאת זרע לבטלה/אוננות או איך שלא תקראו לזה. עוד מהישיבה התיכונית אני זוכר איך נפלתי בזה. פעם באינטרנט. פעם במחשבות מהראש. פעם במבטים ברחוב... הרבנים בישיבה התייחסו לזה. הם אמרו שתמיד צריך להאמין בעצמנו וגם אם נפלנו לקום. ושכדי לא ליפול בזה צריך לא להיות משועמם בחופש ולהיות בפעילות מתמדת. דרישה קצת מוגזמת מבחור מצוי בישיבה תיכונית... אבל זה היה חשוב, כי על אף שהם בעצם לא נתנו לי דרך להפסיק לפחות הבנתי שאני עדיין בן אהוב ואני יכול להמשיך ולעבוד את ה'.
הבעיה עם כל זה שהם בעצם לא נתנו לי מענה ממשי – איך להפסיק??? כל פעם מגיע הביתה נופל באינטרנט. מארגן פעילויות והתנדבות ובין לבין – נופל. הולך להפגנות ומוצא את עצמי עסוק שם לא רק באידיאולוגיה אלא גם במבטים על נשים. מיואש מעצמי, שנים שאני נופל פעם בשבוע שבועיים. ובמקרים גרועים פעם ביום – יומיים!.
ניסיתי להפסיק. כל כך הרבה! נדרים שבועות חרמות ונידויים. הבטחתי צדקה. הבטחתי לצום יום שלם אם אפול. החלטתי ללמוד יותר. ניסיתי למלא את הזמן בקריאת ספרים. אך איכשהו בכל פעם שהייתי קצת משועמם והייתה לי הזדמנות ליפול – זה קרה. אוףףף שוב נפלתי! מה יהיה איתי?
אני כבר בישיבה גבוהה. התקבלתי! זהו המקום הזה כבר יישאר נקי! כאן ברור שאני לא נופל.. זה ישיבה גבוהה, לומדים פה תורה. תורה גבוהה של ארץ ישראל. אני מבין באורות התשובה שמתוך מכאוב החטא אני יכול להתרומם למקום גבוה של הבנה שכלית איך החטא רע והקרבה לה' היא טובה.
אני לומד בפרק ט' שהרצון הטוב הוא הכל ושברגע שאני אגדיר את הרצון שלי למקום טוב – אני אצליח להתמודד. אצליח להפחית את זה אולי אפילו לגמור עם החטא הנורא הזה.
אבל... מגיע אחרי שלושה שבועות הביתה (לא היה לי סמארטפון...) ובמוצ"ש אחרי שכולם הלכו לישון. כאילו לא קרה כלום, כאילו לא למדתי כלום, כאילו אין פסקאות של הרב זצ"ל ותורות של רבי נחמן – מתיישב ליד האינטרנט... נופל נופל. למקומות כל כך רחוקים מאיפה שהיית רק לפני יומיים. אחחח.
טוב. עכשיו בוקר. יום ראשון. זהו, זה מאחורי. אני לא עושה את זה יותר לעולם! קראתי פעם בעולם קטן שכדאי פשוט לקום ולהמשיך לרוץ. זהו אני לא שם יותר. זה כבר לא חלק ממני. אני לא צריך להתמודד עם זה. אני לא צריך לשמוע שיעורים. בטח שלא לדבר על זה עם אף אחד – כי אני הרי כבר לא אעשה את זה יותר לעולם. והנה כבר שבוע שלא עשיתי את זה. אז איזה סיבה יש אעשה זאת שוב? זה הרי כל כך רחוק ממני. אני הכי צדיק בסביבה, לומד רציני. מסיים מסכתות. יש לי כבר חברותא צעיר. אז – אני בכלל לא אמור להתמודד עם דברים כאלה.
או בקיצור, הכחשה. כמה הכחשה! לא יכולתי לשאת את הסתירה המטורפת הזאת שבין הלימוד בישיבה והתורה הגבוהה של הרב זצ"ל לבין המקומות הנוראיים אליהם אני מגיע באינטרנט או במחשבות שלי בלילה במיטה. אז הייתי חייב את ההכחשה הזאת כדי להמשיך לחיות חיים נורמאליים בלי להשתגע.
כל פעם שעבור יומיים ללא נפילה הייתי אומר לעצמי שזהו, זה מאחורי. הייתי בז לכל אלה שמדברים על הנושא הזה כל הזמן וחושב לעצמי "יאללה, מה יש לכם? תפסיקו וזהו! כמוני! הנה יומיים שלושה אני כבר לא נופל וזהו, זה מאחורי לגמרי ואני לא נמצא שם יותר...". אף פעם לא עצרתי ואמרתי לעצמי – טוב מה? אתה לא רואה שאתה מנסה להפסיק כבר שנים ולא מצליח? אף פעם לא החלטתי לנסות באמת להשקיע מחשבה ומאמץ כדי להפסיק את הנפילות הנוראיות הללו.
התחתנתי. איזה שיא, זהו גמרתי עם זה. אני לא נופל יותר! ברור!
חודש וחצי אחרי – הכנסנו אינטרנט לבית בשביל העבודה של אשתי, שמנו רימון ברמה גבוהה אבל הייתי משועמם בבית ונפלתי שוב איכשהו. הרימון התפוצץ...
זהו עכשיו יש לי אינטרנט זמין בבית. זה התחיל לקרות שוב ושוב. הרגשתי כל כך מגעיל, ובכלל השתגעתי – אני אברך ונופל!! לעולם לא חשבתי שאגיע למקום כזה. חשבתי שמשיעור מסוים זה לא קורה יותר. כל שכן לאברכים שיש להם אשה.
לא אלאה אתכם, עברתי עוד הרבה. נפלתי עוד הרבה.
אבל יש סוף טוב לכל הסיפור הזה. ראיתי פרסומת בערוץ שבע שבה רואים אדם טובע בים ומושיט את היד לעזרה וכתוב שם "טובע בפיתויי האינטרנט?" כל פעם שראיתי את זה או שהייתי בדרך לטבוע בהם כך שלא כל כך רציתי ללחוץ על הפרסומת הזאת. או שבכלל החלטתי שאני עכשיו מתעדכן בחדשות אז אני לא טובע בפיתויי האינטרנט – וחמש דקות אחרי טבעתי בפיתויי האינטרנט...
בקיצור, אחרי שבאמת התייאשתי מעצמי ונפל לי אסימון קטן שכנראה שאני אכן טובע בפיתויי האינטרנט – לחצתי על הקישור הזה והגעתי לאתר של "שמור עיניך". התחלתי לבקר שם מפעם לפעם, ראיתי שם אתר שלם שנותן גישה אחרת להתמודדות. וגם כלים מעשיים. בהתחלה ניסיתי רק כלים כמו "מסע 90 הימים" והצלחתי להיות נקי 90 ימים. אך מיד אחריהם נפלתי. התייאשתי עוד יותר, וניסיתי כלים יותר אמיצים כמו שיתוף בפורום אנונימי על הקשיים שלי.
זה היה מפחיד, פעם ראשונה שאני מספר את הסיפור שלי למישהו. חשבתי שלא אספר על זה לאף אחד לעולם אלא פשוט אתמודד ואגמור עם זה לבד. התלהבתי מאוד מהפורום. אך לאחר כמה חודשים ראיתי שזה לא נותן עבודה, אני עדיין נופל פעם בשבוע בערך... ביקשתי שם עזרה וחבר נתן לי בפרטי את מספר הטלפון שלו. טוב זה כבר משהו אחר. ממש לדבר עם מישהו בצורה חיה? איזו בושה! אולי הוא רמאי ונוכל והוא יקליט את השיחה שלי ויפרסם את זה בראש כל חוצות?
אבל הייתי כל כך נואש אחרי עוד ועוד נפילה. שעשיתי את אחד הצעדים הכי אמיצים שלי והתקשרתי אליו. הוא העריך אותי מאוד על האומץ ואמר לי שהוא מתמודד עם זה גם הוא. איזו הרגשה! יש אדם בעולם שמבין אותי ומקבל אותי כמו שאני! הרגשה של הקלה שאני לא לבד.
התחלתי להתקשר לקבוצות טלפוניות ולשתף את ההתמודדות שלי בפורום קצת יותר גדול. שם אמרו לי שכדאי שאני אשיג "ספונסר" שזה בעצם מישהו ותיק יותר שכבר לא נופל שידריך אותי כיצד "להחלים" מהנפילות החוזרות והנשנות הללו.
עצם ההתייחסות לנפילות והדיבור עליהן – כבר התחיל לעשות את העבודה והנפילות התחילו להיות פחות תדירות. אבל עדיין המשכתי ליפול באופן קבוע. זה תסכל אותי, לא יכולתי לסבול את עצמי. את הסתירה הזו בחיים שלי בים התצורה ובין הנפילות. אבל עכשיו הכל שונה. יש כאן מישהו שיש לו תכנית מסודרת שדרכה הוא קם ממקומות אפילו יותר גרועים ממה שאני הגעתי. הוא אומר לי שיש לו פעולות פשוטות אך עקביות שמהניסיון שלו הם עובדות. אפשר להפסיק!
הוא אמר לי שאחד הדברים שהכי עזרו לו זה להגיע לקבוצות חיות שבהם יושבים הרבה אנשים שמתמודדים עם התאווה וחולקים מכוחם וניסיונם כיצד להתמודד ולהפסיק ליפול. כיצד לוותר על התאווה. זה היה נשמע לי הזוי. באמת מישהו יראה אותי כמו שאני וידע שאני נופל בזה? חשבתי עד עכשיו, שאני אקח את הסוד הזה איתי לקבר... פתאום הוא אומר לי להגיע לקבוצה. רק תנסה הוא אומר לי. לא הסכמתי בשום פנים ואופן. אני אסתדר בלי זה. רק בקבוצות טלפוניות.
כמובן שלאחר עוד נפילה חזרתי על ארבע. הלכתי לקבוצה חיה. זה היה הזוי. ממש הזוי. אם אני כאן זה אומר שכול מי שיושב כאן ורואה אותי מבין את מה שחשבתי שאף אחד לא ידע על בחור צדיק כמוני לעולם... אם אני כאן זה אומר שלא רק שנפלתי. אלא אני נופל ולא מצליח להתמודד לבד.
בושה. הרגשתי דחיה לאנשים שם. כאילו אני לא מתמודד עם אותה בעיה בדיוק... ברחתי משם.
לאחר עוד נפילה או שניים. חזרתי לעוד קבוצה ועוד קבוצה. התחלתי להקשיב כמעט לכל מה שהמלווה אמר לי מניסיונו ו.... הנס התחיל לקרות! התחלתי לזהות כל מיני זמנים ביום שהיו מועדים לפורענות והייתי נופל בהם קבוע. לפני זמנים אלו התקשרתי לחברים שפגשתי בקבוצות. שיתפתי אותם ברצון שלי ליפול ו"פתחתי איתם מעגל" לחצי שעה פחות או יותר שבה אני עושה דברים מאוד מוגדרים כמו אוכל או שטיפת כלים ומיד לאחר מכן התקשרתי אליהם ל"סגירת מעגל". זהו עברנו בהצלחה את הזמן המועד.
בכל פעם שזיהיתי את האובססיה מתחילה או שהבנתי שאני הולך לקראת מצב שבדרך כלל גורר אתו אובססיה מינית - התקשרתי מיד לחבר ושיתפתי אותו בזה. השיתוף בדרך כלל הרג את התאווה או כשהיא הייתה קטנה או לפני שהיא התחילה בכלל...
המשכתי ללכת לקבוצות בתדירות מסוימת. התחלתי לעשות את עבודת הצעדים. אפשר לומר שאחרי כמה וכמה חודשים (לא שלושה ולא שישה...) העסק נרגע קצת והרגשתי שאני מתרחק מהנפילות והתאווה. כל עוד אני ממשיך בפעולות העיקריות שלי שהן שיתופים טלפוניים וקבוצות חיות אחת לשבוע לכל הפחות. כל יום רק להיום! אל תדאג למחר - מחר ידאג לעצמו...
היו מאז כמובן, מעידות אך רק להיום הן נעשות פחות ותחות חמורות. זה כבר לא אוננות. כבר לא "אוננות יבשה" בלי לשפוך בסוף. כבר לא לראות סרטוני תאווה ביוטיוב בלי לאונן. כבר לא לראות תאווה באינטרנט בכלל. עכשיו ברוך השם רוב הזמן אני כבר לא מעביר את הזמן באינטרנט. במקום זאת אני חי בזמנים הללו ועושה המון דברים טובים ומועילים כמו למשל לכתוב את המכתב הזה...
מקווה שהועלתי ולו לאדם אחד בדרך אל השפיות...
