אחת השאלות שהרבה חברים מתחבטים בה היא "האם אני מכור?". יבוא מישהו וישאל למה זה בכלל משנה, אז נראה שיש לזה קצת השלכות מעשיות, אבל בעיקר זה שאלה של דימוי עצמי. למושג מכור יש משמעות שלילית שנגזרת מהקשר של זה למכורים לסמים או לאלכוהול, ולכן התמונה שעולה בראש בדרך כלל כאשר חושבים על אדם מכור זה חסר בית הזרוק בפינת רחוק ולידו בקבוק אלכוהול חצי ריק. 

יש לזה גם משמעות מסויימת מעשית, אבל היא לא מחוייבת המציאות. בדרך כלל מי שמגדיר את עצמו כמכור, זה אומר שהוא יפנה לתכנית מקיפה ותובענית יותר על מנת להחלים, ולעומת זאת מי שרואה את עצמו כאחד שלא מכור אלא רק סובל מנפילות חוזרות ונשנות בתאווה, יסתפק בכלים קלים יותר. בדרך כלל המכורים הם אלו שיילכו לתכנית צעדים או לפסיכולוג, מה שכרוך בחשיפה עצמית ועבודה אישית, ולעומת זאת מי שמגדיר את עצמו כאחד שלא מכור, ינסה להתקין סינון על המחשב, ללכת למסע של תשעים יום וכן הלאה.

הרבה זמן חשבתי שיש דיכטומיה ברורה בין מכור למי שאינו מכור כמו שחור ולבן - או שאתה כאן או שאתה שם. אם את המצליח לא ליפול - אתה לא מכור. אם אתה נופל למרות שאתה לא רוצה - אתה מכור. זה הקל עליי כשהגעתי להחלמה, כי הייתי צריך דברים ברורים ופשוטים, בלי שטח אפור. היה לי קל להודות שאני מכור, וזה היה מאוד מעשי ומועיל כי זה גרם לי להציב את הפעולות של ההחלמה בראש סדר העדיפויות שלי, והתאים לתדמית הפנימית שלי. זה עדיין עוזר לי מאוד לא להיכנס לשאננות רק בגלל שאני נקי ארבע וחצי שנים, או בגלל שאני עובר תקופה טובה שאין לי בה שום מעידות אפילו קלות. 

אבל יכול להיות שיש אחרים שתעזור להם דוקא נקודת מבט שונה. אני לא יודע אם יש נקודת מבט "נכונה", ויתכן מאוד ששתי נקודות המבט נכונות, תלוי עבור מי, באיזה מצב ובאיזה זמן. נקודת המבט השניה היא שאין שני מצבים מובחנים שאחד הוא מכור ואחד לא, אלא יש רצף ארוך שבצד האחד נמצא אדם שאין לו בכלל התמודדות ובקצה השני נמצא אדם שההתמודדות שלו היא קשה ביותר והוא מוגדר בלי ספק כמכור. באמצע יש הרבה שלבים שונים שההבדל ביניהם הוא עד כמה האדם נמשך לתאווה, כמה פעמים הוא נפל ונופל, עד כמה הוא רוצה להפסיק, כמה זה מפריע לו בחיים ועד כמה הוא חסר אונים מול התאווה. אפשר לחשוב על זה בתוך קו ארוך שעליו מספרים, כאשר במס' 1 נמצא האדם האדיש לכל הנושא של מין, ובמס' 10 נמצא מכור שחייו נהרסו לחלוטין ולמרות זאת הוא לא מצליח להפסיק. כל מספר ביניהם מייצג מצב ביניים מסויים.

באופן הזה, לא כל מי שלא מצליח להישאר נקי כל החיים הוא נחשב מכור. יכול להיות בן אדם שלא ניסה בכלל להפסיק, או מישהו שניסה אבל אין לו מוטיבציה גדולה להפסיק ואם תהיה לו סיבה טובה מספיק - זה יעזור לו. אדם לא חייב להגדיר את עצמו כמכור כדי לשים את ההחלמה בראש סדר העדיפויות שלו או כדי להחליט שהוא מוכן לצעדים משמעותיים כדי להפסיק את הנפילה. אדם יכול לומר לעצמו שיש לו בעיה עם התאווה במידה בינונית, ומכיון שהוא לא רוצה שמצבו ימשיך להתדרדר, הוא מוכן לעשות כעת את כל מה שנדרש כדי להשתחרר מכך.

כי בשורה התחתונה, בין אם אני מכור ובין אם אני מגדיר את עצמי אחרת, ההגדרה לא משנה את המציאות אלא רק נותנת תווית מסוימת שלא בהכרח אומרת הרבה. לכן, אולי השאלה הנכונה היא לא "האם אני מכור", אלא "מה המצב שלי ומה אני מוכן לעשות כדי שישתפר?"

תודה.
רק רוצה לומר שאצלי כל ההתעסקות בזה הייתה חומר דלק להכחשה ו.. לנפילה הבאה..
בדיוק חלפו בראשי מחשבות על העניין לפני יומיים ואיכשהו נפתח לי הספר הלבן בעמודים 1-2. אני חושב שמדובר שם על זה.

אני מרגיש שאני עדיין בשלב שאני צריך את החלוקה הברורה, אני לא מספיק מוצא סיבה למה לא להשתמש אם אני לא מכור

כמו שכתבתי - יש זמנים ומקרים שבהם יש תועלת ברורה בחלוקה של שחור לבן - מכור או לא, אבל יש גם מקרים שבהם אפשר לקבל תועלת דוקא מהגישה האחרת, וכמו שמציין 'החסוי' - יש מקרים שבכלל כל ההתעסקות היא חומר דלק להכחשה...

אין כאן נכון או לא נכון, אלא מה נכון עבורי כעת.

סוד, תודה. בדיוק התחלתי לכתוב פוסט על זה בעקבות שיחה עם חבר חדש (אפרסם בהקדם). אני סבור אחרת ממך. לא רק בגלל שהאבחנה הזו הצילה את חיי (הרסתי אותם עם המחשבה שאני אדם נורמלי), ואת חיי הספונסר שלי ואת חייהם של רבים טובים מחבריי, לטעמי זו השאלה הנפוצה ביותר שיש לכל מתמודד עם התאווה, גם מי שאינו מכור, ולא בכדי.

היא עשויה לקבוע את דרך הפעולה המתאימה להיחלצות מהתאווה. אמנם יש כאלו שהעיסוק בשאלה הזו מונע מהם להתקדם, ועליהם להרפות ממנה ולפחות למשך זמן. אבל ככלל, האבחנה הזו קריטית. בדיוק כמו כל דיאגנוזה של רופא המתאים לחולה תרופה ומשך זמן נטילתה למחלתו, וכמו גם מי שפונה לסיוע נפשי העובר "אינטייק" הממפה את פנייתו ודרך הטיפול בו. היעלה על הדעת שייאמר לסובל בעל תסמיני אפילפסיה או סכרת לא משנה מה יש לך העיקר ש...

אני מסכים בהחלט שקיימים הבדלים בין המכורים. בגלל מגוון סיבות ותנאים אישיותיים לא כול המכורים שווים - הם לא נמצאים באותה רמת התמכרות, והם אכן נעים על רצף שונה זה מיזה, אך בעיניי, זו רק עוד סיבה לייצר מיפוי מבחין לכל מצטרף בתחילת דרכו.

נראה לי שיש כאן הסכמה על כך שאצל חלק מהחברים זה חשוב ואפילו קריטי האבחון הזה, ובאותה מידה שאצל חברים אחרים זאת הסחת דעת או אפילו גרוע מזה. אם כן, השאלה היא לא "האם חשובה ההבחנה בין מכור ללא מכור", אלא יותר "עבור מי חשובה ההבחנה בין מכור ללא מכור".

לגבי ההשוואה לדיאגנוזה רפואית של מחלה פיזית, לטעמי זאת דוקא הנקודה שבגללה כדאי שלא לתת את האבחנה במקרים רבים של התמכרות. נראה לי שאנחנו מאוד רחוקים מהשוואת תוצאות הבדיקות שלנו לתוצאות של בדיקת דם או צילום רנטגן, וגם מבחינת המשמעות של הקביעה.

ושוב: לי באופן אישי עזר ועדיין עוזר לראות את הדברים בצורה של שחור/לבן מכור/לא מכור, אבל באותה מידה, אני רואה תועלת גם בהסתכלות אחרת.

מנסיוני בלבד
כשהגעתי לכאן בהתחלה, לא יכולתי להחליט אם אני מכור או לא.
אז החלטתי שפשוט בגלל שאני לא מסוגל להפסיק לבד, אני אנסה את התוכנית.
גם אם אני לא מכור. צעד אחד לא מחייב אותי לחשוב שאני מכור, אלא שאיבדתי שליטה על חיי, ושאני לא יכול לנהל אותם.
זה היה המצב שלי בדיוק, גם אם אני לא מכור. ראיתי שמדברים על קשר עם כוח עליון, כמה שזה היה חסר לי.
הייתי נורא מחובר לא-ל כל יכול, אבל סידיסט ומעניש. אני עדיין לא בטוח אם ליקרוא לעצמי מכור, אבל אני לא יכול לבד.
ואני צריך את מה שיש לתוכנית להציע. אין שום נזק לאדם לא מכור שיבוא לתוכנית, אבל יש נזק ההיפך.
בקיצור, אני לא שחור ולבן במובן של מכור או לא. אבל אני כן בעניין שבלי זה אני לא יכול.
וכי צריך להיות דתי בכדי להתפלל ? עשיר כדי לאכול ? מכור בשביל כוח עליון ?
אוהב

מסכים. ההודאה בחוסר אונים חשובה יותר מאשר התווית. אם אני מודה שלבד אני לא יכול ושאני זקוק לעזרה, אני בדרך הנכונה.

מקפיץ