ראשית אני חוסר אונים:

כי אסור להסתכל והוצאת זרע לבטלה הוא עבירה חמורה, וגם אוננות כואב וההרגשה אחרי זה נורא ואיום, ובכל זאת אני לא יכו לעצור.

ניסיתי כבר כמה פעמים להפסיק, לא להסתכל, לא לאונן וכמובן לא ליפול אבל ברגע שמגיע דחף, אין לי שליטה, אני לא יכול להגיד לא, אפילו כשאני רוצה אני לא יכול להמשיך ולעבור למשהו אחר, רק לעשות מלאכתו...

גם כשנסעתי לחוף (נפרד) ורציתי להירגע, לנפוש, להנות, רצתי וחיפשתי אולי בכל זאת אפשר למצוא משהו מעבר למחיצה, גם עברתי לשם וחיפשתי, איי רואים אותי, איי ייי ייי חילול השם או, כל זה לא משנה אני "חייב" למצוא משהו ובשביל זה הכל אפשרי. וגם כשאני הולך לטיול, מחפש כל הזמן.

הייתי בבית חולים ולא הצלחתי להוריד את העיניים ממישהי...

בעבודה, יש לי מה לעשות, אבל אני חייב תמונות, סרטים, על אף שהמנהל יכול להיכנס לתפריט ולהיסטוריה ולראות מה שפתחתי, אני לא חושב על זה כי אני עמוק בבור.

ואחרי כל זה כשהמנהל הבחין והוציא את התקע של האינטרנט הרגשתי כאילו ניתקו אותי מהחמצן ושוב חיברתי את זה.

אצלי סינון לא יעזור, כי כשאני מתאווה אני אעשה הכל כדי להגיע לזה, כי אני דבר ראשון יש לי תאווה ורק אחר כך מתפתה... ז"א אם לא אקבל את זה באופן לייט באינטרנט, ח"ו אלך... ח"ו ח"ו

אני הולך ברחוב ועיני רצות לכל כיוון.

לחץ בעבודה, ומה הפתרון? תאווה.

אני יודע שאני חייב רחמים מרובים ואחרי נפילה, 40 יום התפילות לא נשמעות ולכן ניסיתי כמה פעמים להפסיק לכל הפחות ל40 יום אבל התאווה חזק ממני, ברגע שבירה הכל אבד.

כל דבר שקורה, המקום אליו אני בורח זה תאווה.

ואני גם שילמתי מחיר עבור זה:

חוסר אימון, כאב תרתי "כאב אמיתי (אחרי אוננות יתר)" וגם כאב לב, קושי להירדם, חוסר עניין, איכות וההספק בעבודה, חולשה, יחסים (תפסו אותי…) ירידה ברוחניות, פחד, איבדתי את החסד של השם \ קבלת תפילות, סיפוק, יראת שמים, חוסר בהנאה, חוסר סיפוק אם אשתי, אני מרגיש שאני לא אני, אני הרי בן אדם חסידי ירא שמים ומסתכל על אחרים מגבוה אבל בתוכי אני רשע, פושע ומלא תאווה שזה לא הולך ביחד.

וניסיתי:

קבלות, מבצעים (נושא פרסים וציפיתי שהשם ישלם לי פרס, וכמובן שזה לא הולך ככה ושוב נשברתי) ובעיקר התפללתי שוב ושוב...

אבל מה זה התאווה ומה הוא נתן לי ואיך זה בא בביטוי?

דבר ראשון זה תאווה, וזה מתחיל בתאווה, וזה דבר טבעי לחלוטין שלא ניתן להתעלם מזה והקב"ה ברא את עולמו כך שיתנהג עם תאווה, לאהוב, להתענג וליהנות כי אם לא אין פריה ורביה...

אבל אצלי זה יצא מהגבולות ונכנסתי למערבולת, ופה מתחיל הבעיה. אני לא יכול להגיד שאני חולה כשאני מתאווה כי זה נורמאלי, אלא, אני חולה על התאווה כי אין לי שליטה עליו – אני מכור לתאווה.

בשונה מאלכוהוליסטים שההתמכרות שלהם הוא על דבר שזה לא חיוני ואפשר להגיד להם תפסיק, תעשה את הצעדים וחי בשפיות, אז הם חולים על עצם האלכוהוליזם שלהם. משא"כ תאווה חיוני לקיום העולם ועד שלא אהיה בגיל הגבורות וכל זמן שאני חי אם אשתי אני לא יכול לחשוב ואסור לי להפסיק! וזה השונות וכאן הבעיה.

פה אני חייב להכיר את הגבול בין המותר והרצוי ובין התהום והחושך, וזה הדבר השני מה שאיבדנו בתאווה.

אבל הבעיה הוא, שזה אסור וכיהודי אני מנסה להתגבר ופתאום הבחנתי שאני לא מצליח לעצור וזה הבעיה. ולמה אני לא יכול להפסיק? כי אני מכור, ולמה? מה קיבלתי מהתאווה

כי זה נתן לי...

סיפוק – תמיד כשאין לי סיפוק אני נכנס לשם, מסתכל מה שתמיד חיפשתי ורציתי, רואה מה שדמיינתי ופועל על התאווה.

גם למלאות את החסר, למשל כשאין לי סיפוק אם אשתי – הדרך הוא ללכת ולחפש, להסתכל ולראות נשים בחוץ, תמונות וסרטים ולמלאות את החסר.

למלאות את הזמן כשאין לי מה לעשות, דבר אחר (ללמוד) לא מתחשק אבל זה מושך אותי.

פורקן – כשאני עצבני, עייף, לחוץ זה בעצם מרגיע \ משחרר \ משכיח, מעביר אותי לעול אחר "עולם הדמיון".

אחרי התקף של כעס, פחד, צער זה מתגבר ואז אני נופל לתוכו כמו שיכור כי פה אני מוצא את המוצץ שלי, כמו שתינוק מכניס את האצבע, את התאווה שמכניס אותי לעולם ורוד, יפה ולא אפרט.

וגם עצם המעשה של קישוי והוצאת זרע גורם לתחושת שחרור, מרגיע ואפילו מרדים, זה תרופה נגד לחץ ועצבנות ומכניס את האדם למצב של דמיון ושיכרון. וזה לא דמיון אלא אמת לאמתו אשר הוכח מדעית וידוע ברפואה שמין גורם להפרשה של קוקטייל של הורמונים ביניהם דופמין, אדרנלין ועוד שגורם לשחרור במצבי לחץ, עוזר במצבי מתח, גורם לתחושת אופוריה ורגשות אושר, מגביר את זרימת דם ומרווה את המוח ושאר האברים בחמצן, עד כדי כך שהרופאים קוראים לזה בריא, וגם אבטיח בריא כי הוא מגביר את התאווה שזה תורם לבריאות.

אם כן, מה הבעיה?

דבר ראשון שאני יהודי וזה אסור.

שנית, הבעיה מתחיל באמת כשזה יוצא מהפרופורציה, עד שכשאני מגיע לעבודה, במקום לעבוד וני עוסק בתאווה. כשאני כבר לא יכול להגיד לא, כשאני לא יכול להפסיק כשכבר התחלתי.

הבעיה הוא גם שאני נכנס למערבולת, למשל, לא מרוצה מאשתי הולך לתאווה, מקבל יותר מושגים ואז אני פחות מרוצה וחוזר חלילה, וכך גם בבריכה מהמציאות, יש לי בעיה, אני בורח לתאווה, חוזר למציאות יש לי כבר שתי בעיות, הבעיה הראשון שלא נפתר ורגשי אשמה...

בס"ד
וואו איזה פרוט מדהים וממצא של התחושות והרגשות
מזדהה מאוד מאוד
ומאחל לך שכמו רבים כאן תמצא את הדרך הנכונה...

בהחלמה רבה מכל הלב...

חבר יקר,

כל הכבוד על הכנות, לכתוב הכל למרות הכאב. יש הרבה חברים שכותבים את הצעד הראשון שלהם, ומה שאתה עשית כולל הרבה מאוד מכך. יש הבדל עצום בין לכתוב את זה ממקום של התפארות טפשית, לבין המקום שבו אנחנו כותבים את זה מתוך הכאב שלנו. כאשר אנחנו עושים את זה נכון, זה יכול להיות אבן הפינה לעבר השחרור שלנו.

כי כאשר אנחנו מודים בכך שהבעיה הזאת גדולה מאיתנו, זה דוחף אותנו לבקש עזרה וגם לקבל אותה. לבד אנחנו לא יכולים אבל ביחד זה עובד.