כמה נורא הוא החטא.משכח את צלם אלוהים שבאדם, פוגם ביסוד הוויתו.
ברגע אחד נשטף האדם בזימה והופך לאיש זר. איש שפל ובזוי המנותק ממקורו ומחיותו.
נשטף הוא בזוהמה המחלחלת לנפשו ומתרוקן הוא מדעתו.
וכל מידה טובה ומחשבה מעולה שהיתה בקרבו מסתלקת ממנו, רק הולך ונופל ודועך ושוקע בתאוותו וביד יצרו המשחית.
ונפשו לא יכולה לחזות בעוול הנורא הנעשה כלפי בוראה.
והיא מצטמקת מסתתרת ונחבאת עד תעבור הרעה.
זועקת היא זעקה, חרישית אך מהדהדת בצער לאדונה. אך מחריש הוא, כבול הוא ברסן התאווה, אוזניו לא שומעות ועיניו לא רואות. ליבו חלל בקרבו.
ואז פתאום, במרוצת בשיטפון החושים - התרסקות.
התרסקות נוראה לתוך האמת הכואבת , לתוך החייםבעוצמתם.
וברגע אחד כל ערפל החושיםנעלם והוא עומד ערום ונכלם בגן העולם.
והשקר עודנו נוכח מהדהד בקירות הבית.
אוי לחרפה. אוי לכלימה. והוא חא מצליח להכיל את ההונאה הגדולה.
איך נפל בפח יצרו ,איך נלכד ביד תאוותו כשהוא לפני בוראו אדון העולם.
ועתה בשקט המייסר שומע הוא את זעקות הכאב מקרבו, ועתה נוכח הוא לפעיו המדממים, ונשמתו שורפת מהזוהמה.
והייאוש והעצבות באים להסתער עליו במערכה כפולה, והבדידות והיגון נחלצים לצידו.
וכעת כשהוא שבור ומרוקן מי באה להציע עצמה לנחמו? התאווה! בלי בושה ובלי מצמוץ מופיעה להרסו ולהחריבו במסווה של ידידות ונחמה.
ומה יעשה? הרי משתוקק הוא לרגש של תקווה, להרגיש קצת אהבה, עכשיו כשהוא מלא בינכור ושנאה.
אוי תאווה ארורה!.. הפעם הוא לא ייכנע.
הוא כבר יודע.. מעל הכל יש תשובה.!
בצעדים מהוססים הוא מעז להופיע ולהרים ראשו, הבושה והכלימה אופפים אותו וצער מתפר עוטף את נפשו.
בכאב מיסר ומרפא ,הוא עומ מול קונו. ומתוודה.
ומתהם תחתיות מעומקי מצולות מטפס הוא לעבר האור!
וברגע נהפך הוא לאיש אחר, לאהוב ונחמד וידיד.
בהתרוממות אדירהבענוה וגבורה הוא חוזר למקורו מקור חי העולמים.
ונפשו העייפה מתחדשת ומתמלאת בטהרה וברוח נכונה.
והוא שמח ומקבל בעדות הבריאה לעבוד את אלוהיו באהבה ויראה. לשמור מצוותיו, לדבוק במידותיו ולעשת רצונו ככתוב בתורה.
ומתפלל לטהרתו ומייחל לקדושה ומפיק לקחים בחכמה ותבונה.
ומודה לה' בשמחה עצומה על הזכות שקיבל להיות נזר הבריאה.
ועונג ה' עליו בדרכו לגאולה השלמה.
