שלום אלי,
ידוע הסיפור על ר' יונתן אייבשיץ "החתול והעכבר".
כמה שחתול יכול להיות מאולף העכבר משגע אותו והוא מאבד את האליפות שאילפו אותו והוא רודף אחריו במלוא המרץ.
חשבתי מה יכול לעמוד מול מצב
עכב"ר, הרי אדם
עייף
כועס
בודד ו
רעב לא יכול לפעול כלום, ולכן הוא נופל.
התבוננתי וחשבתי, בשואה היה רעב נורא, עייפות מן העבודה הסבל, כעס על אלוקים וכל מי שחטף לך לחם או מנה גדולה יותר, ובדידות שכבשה כל מי ששהה במחנה אל אף שהיה עם עוד אלפי אסירים יהודים כמוהו.
ובכל זאת היו כאלו יהודים ששמרו על צלם אנוש, מה נתן להם את הכח והעוצמה, הרי הם גם היו עייפים וכו'?
אמרתי לעצמי, מה רודף אחרי העכב"ר, מה מגרש אותו, החתול. מה זה חתו"ל -
חיים
תמיד
ומתחברים
לאלוקים.
מה שהחזיק את היהודי בתוך המחנה, היה החיות הפנימית שנפח בעצמו, הוא התבונן בזה והוסיף חיים תמיד וכך התחבר לאלוקים.
חיים זה תנועה, אדם מת הוא לא בתנועה, האדם שחי אוטומטית יכול יותר להתחבר לאלוקים.
לא בחינם קשה יותר מתוך מצב של עכב"ר לקיים את הצעד השלישי של החלטה למסור לאלוקים את החיים שלנו, כי אדם מת אינו פועל ואינו יכול לעשות שום תנועה.
אני חושב שבזמן מצב עכב"ר צריך להעמיד את החתו"ל שיבריח את העכב"ר, להוסיף חיים תמיד ולהתחבר לאלוקים.
מקווה שעזרתי במשהו לפחות לי אם לא לך.
שיהיה בהצלחה
איתך תמיד
ישורון