הרבה פעמים אנחנו מרגישים רגע של חולשה כאשר אנחנו עומדים מול המציאות האובייקטיבית ומגלים שאנחנו פשוט חסרי אונים מול דבר מסויים. מה לעשות, אלוקים לא עשה אותנו כל יכולים, ובפירוש יש דברים (והרבה...) שהם למעלה מכוחותינו. זה יכול להיות דבר קטן כמו להיות תקוע בפקק תנועה בדיוק בזמן שהכי חשוב לנו להגיע בזמן לפגישה מכריעה, וזה יכול להיות דבר גדול כמו בעיות בזוגיות או בעבודה, וכמובן בעיות כלכליות או ח"ו בנוגע לבריאות.
כאשר יש מצב שאנחנו לא יכולים לשלוט בו, ההגדרה הפשוטה לכך היא שאנחנו חסרי אונים. מחקרים על חיות מעבדה הראו שכאשר הן היו במצבים שלא יכלו לשלוט בהם, הם באמת נכנסו ל"דיכאון" והראו סימנים ברורים לכך שהם מיואשים. אבל כאשר רצו להרחיב את ההנחה הזאת ולהחיל אותה גם על בני אדם, התברר שזה לא נכון. בני אדם רבים שהיו במצבים שלא היתה להם שליטה עליהם, הראו בדיוק את ההתנהגות ההפוכה - הם הראו יותר כח רצון יותר יכולות כדי להתמודד עם המצב הבעייתי.
מתי אנשים כן נכנסו לדיכאון? כאשר הם היו במצב של חוסר תקווה. ההבדל בין שני המצבים האלו הוא עצום, למרות שהוא אולי נשמע קטן. חוסר אונים הוא מצב אובייקטיבי המתאר את העובדה שחסר לי כח בהתמודדות מסויימת. חוסר תקווה הוא מצב נפשי סובייקטיבי לחלוטין שבו אני מרים ידיים ומתייאש, בלי קשר לחומרת המצב. יכולים להיות שני אנשים באותו מצב בדיוק, אחד התייאש והשני לא. שניהם אולי חסרי אונים אבל רק אחד מהם חסר תקווה.
כיהודים מאמינים, אנחנו יודעים שאין מצב שהוא חסר תקווה, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. האם זה אומר שיש לנו שליטה על כל דבר בעולם? ברור שלא. אלוקים ברא אותנו מוגבלים, ולכן הודאה בחוסר אונים היא בסך הכל הודאה בכך שאנו מכירים במגבלות שלנו כנבראים. אבל זה כן אומר שאנחנו מעולם לא צריכים להיות חסרי תקווה. לא משנה כמה המצב לא בשליטתנו, תמיד יש תקווה שהמצב ישתנה.
כאן נכנס אלוקים לתמונה. אדם שאינו מאמין בכלל, יכול להגיע בקלות ממצב של חוסר אונים למצב של חוסר תקווה, כאשר הוא מודה בכך שאין לו אפשרות לפתור בעיה מסויימת. לעומת זאת אדם מאמין, מעולם לא מאבד תקווה, כי תמיד הוא ממשיך להאמין באלוקים שיכול לשנות את המצב. לכן, הדבר הטבעי ביותר עבורנו כאשר אנו מודים בחוסר אונים הוא לבקש את עזרתו של אלוקים. לנו אמנם אין את הכח, אבל ישנו אחד ולו מלוא הכח. מי יתן ונמצא אותו היום.
