תחושת חוסר השייכות שהרגשתי מגיל מאוד צעיר הפכה אותי לאדם בודד ביותר. כלפי חוץ אמנם הייתי פעיל וחברותי אבל בתוכי פנימה סבלתי מאוד. תחושה קשה ונוראה שחלחלה לי לעצמות - אני פשוט מיותר. "הקול" המשמעותי ביותר בראשי זמזם לי ללא הרף: כן, אתה מיותר. אין בך שום צורך. אין מי שרוצה אותך, אין מי שזקוק לך. אתה סתם קיים, סתם נמצא בעולם. בקבוק ריק צף על מים.
ההרגשה הזו הרסה אותי. לא היה לי עם מי לדבר עליה. בפעם הראשונה שניסיתי לדבר עם אמא שלי על מה שהרגשתי, נחסמתי (אפשר לקרוא על זה בסיפור האישי שלי – כאן). למרות שהרגשתי תלוש ולא אהוב, יתום ערירי, מה שבאמת לא נתן לי מנוח, היה הרִיק הגדול שבתוכי. זה היה ככל הנראה הזמן בו התפתחה אצלי הכמיהה לערך. למשמעות. לחום. כל קירבה אנושית שהיא, הפכה להיות צורך קיומי עבורי.
הייתי מוכן לעשות הכול כדי להרגיש חי. הכול כולל הכול. השאיפה לחיים והסבל הבלתי נסבל מהעדר תחושה של חיות הכריחו אותי לבוא במגע עם דברים חיים. רציתי לחיות, ומצאתי איך: דרך אחרים. המגע האנושי החי הפך לחובה קיומית עבורי. וכמו "מכור טוב" ברגע שמשהו עבד לי, רציתי ממנו עוד ועוד...
מצאתי את עצמי עושה המון למען אחרים. לא מתוך טוב לב, כמו מתוך הכרח להיות מישהו. משהו. לא ידעתי למה זה קורה לי אבל היה לי ברור "שהנתינה" הזו דפקה לי את היכולת לפתח קשרים אמתיים. כי לא באמת יכולתי להתחבר כשהמטרה שלי היתה להתנתק. להתנתק מההרגשה של החידלון הפנימי שלי. איך אפשר להתאחד עם משהו אחר בזמן שכול הרצון לתת מבוסס בעצם על הרצון לקחת, כשמי שעמד מולי לא באמת חשוב. אני וההרגשה שחייבים להזדקק לי היו הדבר האמיתי. אין לכם מושג איזה דברים עשיתי כדי שיזדקקו לי. מכרתי את נשמתי תמורת נזיד עדשים.
עד שבאתי לתוכנית. שם פגשתי לראשונה את הריק הנורא הזה בלי אפשרות לכסות עליו ואז הבנתי לראשונה שהצורך שלי שיצטרכו אותי הגיוני בריא ונכון, כשהוא פרופורציונלי וממלא פונקציות נכונות. אבל כשהצורך הזה מאשר את קיומי הוא עשוי לגרום לי לדברים כמו שעשיתי... הבנתי את זה כשפגשתי אנשים שבאמת צריכים אותי. שרוצים אותי. בלי סיבות ותנאים. הקיום שלי מועיל להם. מצאתי משמעות. לא היה לי קל, כיון שבאתי מהג'ונגל ולא ידעתי איך מתנהגים, ובעיקר איך חיים ללא תאווה או נסיון להרשים ולקחת כל הזמן. אבל בחסד, ההשגחה העליונה חיברה אותי ברחמים גדולים לחברותא והצילה אותי ממיתותא.
במהלך ההחלמה, חוויתי את זה שוב ושוב. לדוגמה, לפני זמן נאלצתי להשתתף בפרויקט מורכב. לא רציתי אותו. היה לי לא נוח לעשות אותו. אבל, התייעצתי ונאמר לי שעליי לפעול בניגוד לרצוני עבור משפחתי וייעודי. כדי לגדול, עליי לעשות הפוך ממה שבא לי. דפוס מוכר, אבל עדיין לא קל. במיוחד בגלל שבאמצע הדרך, התוכנית של אלוקים השתנתה... חוסרונים מוחלט. העסק לא עבד. בזמן אמת, משהו נדפק. מה שיכל להשתבש, השתבש. אין שומדבר שאפשר לעשות. תקוע. לגמרי תלוי בכוח עליון. הרי הכוחות הגדולים שאיתי, החברים המדהימים שלי, חסרי אונים כמוני. לא ניסיתי לשלוט בתוצאות. גם הם לא. רק היו איתי.
התחושה שלי מול התגייסות שלהם למעני היתה משהו שלא אוכל להעביר במילים. רק אדם בודד שבזמן מצוקה מצא את עצמו עם אדם שנרתם לעזרתו יבין מה זה עשה לי. לא די שבלי שביקשתי הם הציעו לי את עזרתם, כשהמשימה נתקעה ולא היה להם הרבה מה לעשות (למרות שבתושייתם הם שיפרו את התנאים), חוץ מלהיות איתי, הם היו שם. לא בגוף. בנפש. ברוח. אחים לנשמה. הרגשתי שאכפת להם ממני.
בתזמון מתאים מאין כמוהו איש יקר התחיל לזמזם את מילות השיר האהוב ריבון עולמים. המילים שלו קיבלו משמעות מיוחדת - "...וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולסמוך נפשי, מבלעדי עוזך ועזרתך, אין עזרה וישועה". הוא לא זמר גדול. אבל הקול שלו היה הדבר המקסים ביותר ששמעתי מעודי. העיניים שלי הוצפו בדמעות של אושר. הרגשתי מחובק מאי פעם. הלב שלי להט. אני לא מיותר. זה לא סתם. אני כן שייך. אוהבים אותי. יש לי חברים אמתיים שצריכים אותי. המתנה הכי מיוחדת שקיבלתי בניקיון ובמפוכחות, זו החברותא.
לי ברור, זה או חברותא או מיתותא.
