הבוקר בסליחות חשבתי לעצמי פתאום שיש התנגשות בין בקשת הסליחה על חטא ההשחתה לבין ההתייחסות שלי אל עצמי כחולה. הרי בתקופה שהתייחסתי אל עצמי כחוטא רק גרמתי לעצמי לרגשות אשמה שדרדרו עוד יותר את מצבי. אז עכשיו בשביל הפרוטוקול אני בא ומתחנן שיסלחו לחטא שלי שאני לא מכיר בו?

איך שאני התמודדתי עם כל הוידויים והעל חטא, היה בכיוון כזה: "כן, אני מודה שיש לי את הבעייה הזו (חטא=חיסרון. "והיינו אני ושלמה בני חטאים" = חסרים), אני בהחלט לא מצליח לפתור את העניין הזה לבד, וחוזר על זה שוב ושוב, ואני ממש חייב את העזרה שלך, אלוקים, שם. אני מבקש ממך לעזור לי לתקן-לרפא את זה".

זה כיוון יפה.

התשובה שאני עניתי לעצמי הייתה שהחטא היה בפעמים הראשונות, כשעוד הייתה התמודדות. עכשיו כשאני חולה אני פחות יכול לתלות בחטא, אבל אני כן יכול לתלות את שורש ההתמכרות בחוסר תשומת לב לחטא ועל זה אני מתחרט.

כך או כך, שיהיה לנו בהחלמה

זה הציק גם לי. מאוד. הברירות שלי היו: לומר את זה בשברון לב ואז להמשיך לעשות את זה. או לומר את זה בשביל הפרוטוקול ולהפסיק לעשות את זה.. בחרתי להפסיק לעשות. לקח לי זמן להבין שהאשמה שלי מרסקת אותי. שזה לא וידוי. זה יותר וידוא. וידוא הריגה. של הסיכוי לקשר קרוב שלי עם אבאשלי שבשמיים. אז בהתחלה אמרתי "שחתנו" ועוד דברים בדיוק כמו שילד או ילדה קטנים אומרים את אותם הדברים למרות שהם לא שייכים בהם. אגב, גם אנשים מבוגרים שלא עשו חטאים שהם חייבים עליהם שריפה או לוידע מה מתוודים עליהם. לפרוטוקול... 

בהחלמה.

אתה מוזמן לקרוא עוד על זה ודברים נוספים הקשורים לימים הנוראים - פה.