אנחנו כל כך עסוקים בהלקאה עצמית, שנאה עצמית והרס עצמי, עד שבדרך כלל שכחנו שהדבר הטבעי ביותר עבור בן אדם הוא לאהוב את עצמו. אם הציווי הוא "ואהבת לרעך כמוך", נראה שבזמננו יש צורך לשנות אותו כדי שלא אתן לזולת את אותו יחס שאני נותן לעצמי...
שמעתי על מרצה מפורסם שהגיע מהמזרח הרחוק לדבר בפני קהל באוניברסיטה בניו יורק. אחרי ההרצאה היה זמן לשאלות ותשובות ואחת הסטודנטיות שאלה איך מתמודדים עם שנאה עצמית. המתרגם העביר את השאלה, אבל המרצה היה משוכנע שהוא לא הבין נכון את התרגום ולכן שאל שוב ושוב. בסוף כשהוא נוכח לדעת שזאת בדיוק היתה השאלה, הוא הגיב בפליאה עצומה: למה שבן אדם ישנא את עצמו? זה הרי הדבר הכי לא הגיוני שיכול להיות.
ואנחנו, אלו שנפלו מאות ואלפי פעמים נגד הרצון שלנו, הבאנו את האשמה והבושה לכלל חלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. בדרך כלל קשה לנו להסתכל במראה, ובודאי שקשה לנו להסתכל במראה הפנימית. אנחנו חיים עם תחושה ש"אם רק יידעו מי אני באמת אז אף אחד לא ירצה להיות בקשר איתי", וככה אנחנו מתייחסים לעצמנו. כל נפילה מורידה לנו עוד קצת את הערך העצמי, שורפת עוד קצת את הנשמה ומשאירה אותנו שפופים ומלאי אשמה ובושה - אבל לא מהסוג הנכון.
אז אולי לשנה החדשה ניתן לעצמנו מתנה. עשיתי את הז כמה פעמים והיה מגניב. פשוט התייחסתי לעצמי כפי שאני מתייחס לאנשים אחרים בחיים. הרי האנשים שמסביבי לא מושלמים, ובכל זאת אני מקבל אותם, ובאותה מידה אנשים אחרים מקבלים אותי למרות שאני לא מושלם. ניסיתי לראות את עצמי בעיניים של החברים שלי, והבנתי שבסך הכל המצב סבבא.
אני לא חייב לקנות לעצמי משהו יקר, זה יכול להיות משהו קטן וסימלי. העיקר כאן זה הענין. למשל במוצאי הצום פירגנתי לעצמי והלכתי לבית קפה לקנות לעצמי משהו "אקסטרה" אחרי שבירת הצום. הרגשתי שמגיע לי, ושאם אשתי היתה אומרת שמתחשק לה אותו דבר אז בודאי הייתי עושה את זה עבורה, אז למה שלא אפנק את עצמי?
זה אולי נשמע כמו ריכוז עצמי אבל זה בדיוק ההיפך. זה לא רחמים עצמיים - זאת חמלה עצמית. זה לא לשקוע בתוך היגון של "כמה אני מסכן" ו"מגיע לי", אלא לראות את המציאות בצורה נכונה, לא לחכות תמיד שהזולת יעניק לי, ולדעת להעניק לעצמי. נכון, אני לא מושלם, אבל זה בסדר גמור. אני אוהב את עצמי כפי שאני. ככה אלוקים ברא אותי.
