החלמה תמיד מתחברת אצלי לטיפולי שיניים. לא רק בגלל ההקשר של טיפולי שורש וכאלה, אלא בעיקר כי אצלי החלמה מתחברת לטיפולי שיניים, הכי פשוט שיש. קצת אחרי שאני עולה על דרך, שאני עולה לרגע על יבשה מכל הים שאני מטביע את עצמי, אני הולך לבדיקת שיניים אצל הרופא המקומי. ואם עד עכשיו התפיסה שלי היא שככל שאתעלם מהבעיה בצורה יסודית יותר היא גם תעלם יותר, אני מוצא את עצמי מסתובב ברחוב עם צילום רנטגן פנורמי של הלסת שלי וזוכר טוב מאוד שהבעיות קיימות ושאני בן תמותה כמו כולם עם גולגולת שעשויה מעצמות. כמובן גם הבדיקה לא פותרת בעיות, כמו שמספר ימי נקיות לא לוחץ על כפתור שגורם לי להיות נטול התמכרויות, גם אם הייתי מאוד רוצה, זה כמו מים עכורים שאחרי שמספיק זמן לא בוחשים בהם אפשר לראות מה הולך באקווריום הזה שנקרא החיים שלי.
כחלק מהסיבוב הנוכחי אני מוצא את עצמי הולך לייעוץ ומשם לבדיקה, ואני מקבל תוכנית טיפול שעולה אי אלו אלפי שקלים. וכמה שפתטי אני מרגיש מאושר ושאני עושה צעד משמעותי מכך שאני הולך לרופאת השיניים הרוסית שקודחת לי בפה ושהראש שלי כואב כל היום כי הוא בפוסט טראומה מכל הרעשים האלה. אבל היום קלטתי שהחיים שלי לא הסתכמו רק בהשקפת עולם של בת יענה, והנה עכשיו אני מסתכל באומץ על כל מה שמסביב, הרי זה היה גם בסיבוב הקודם.
לפני שלוש שנים במסגרת הדרך והרופא שיניים של אז, שהיה בריטי חביב, הוא אמר לי אחרי שהרגשתי כאב מוזר במהלך הלילה בצידי הלסת, שהנה, בן כמה אתה וזה, וכן, קורים לזה שיני בינה, וכדאי לעקור אותם, במיוחד שזאת, והוא נגע בימנית, עושה תשעים מעלות לתוך השכנה. כבר מהרגע שהוא אמר את הקוד שיני בינה נכנסתי למתקפת חרדה, ראיתי בדיוק איך נראים החבר'ה שעשו להם עקירה, וזה היה אחרי שהם לקחו כמה ימים גימלים בבית. אין מצב שאני עושה את זה, החלטתי בלב, וכדי שזה לא יחשב כפחד נטו, אספתי דעות נוספות של רופאים משלל מקומות מרחבי הארץ, ויצרתי לעצמי ביציעים בראש, רוב שהכריע כנגד. אמנם היו לי מידי פעם כאב גדילה באזור המועד שהלחיצו אותי, אבל לרוב הוא עבר. וכך המשכתי לחיות עם השן בינה, ועם חברי הקואליציה בראש. וחלפו להם שלוש שנים.
עכשיו במסגרת התוכנית קלטתי שעיקר הכסף הולך לא על סתימות, אלא על טיפול שורש ועקירה. ניסיתי להבין במלים, רגע לפני שאני לא יוכל לדבר והפה שלי יתמלא ברוק דוחה. פשוט, אמרה הרופאה תוך שהיא מחזיקה את מראה קטנה, זאת, אמרה כשהיא מורה על שן הבינה הישנה והאהובה, יצאה על זאת שלידה, ופרקה אותו, מה שאומר שצריך להוציא אותה למרות שהיא כלואה, ולעשות שורש לשניה. מזל שיש לי פלאטינום.
ואז הבנתי משהו. המשל והנמשל האלה, של החלמה וטיפולי שיניים, הם קצת יותר מהדבקה מלאכותית אצלי. מסתבר ששמרתי תמיד על השן בינה המטאפורית קרוב אליי. הצדקתי את ההתנהלות שלי מהמון סיבות, שום דבר לא שינה את זה שהגישות שלי מפעם, וכל הבקבוקים של פגמי האופי, עוד נשארו בבוידעם. הייתי כנה, עד גבול מסויים שאסור גם לדבר עליו. והייתי עם נכונות, אבל עם גבולות גזרה של אזורי נוחות. אסירות תודה, רק להיום, יש לי את הנכונות לעשות את הטיפול בכירורגיה המקומית בלי להתייעץ עם הפרלמנט, ובעיקר, יש לי נכונות לטפל בעצמי לא איך שאני מאמין ומקבל את עצמי ובמקומות המוארים, אלא גם במקומות המפחידים, בללכת לטיפול, בלחשוב על פרנסה, בלצאת לדייטים, ושגם שם לא יהיה לחצני מצוקה ושינוי, יהיה תהליך ועבודה, וזה בסדר.
