בס"ד
יא חולה. אולי. אולי? בטוח! הרגע חשבת מחשבות זימה על... יש בזה משהו... משהו? צבוע! אומר לאחרים מה הם צריכים להיות... ומה איתך? וואלה, גם בזה יש משהו... עוד פעם אתה והמשהו הזה שלך. זה לא משהו, זה אתה. רמאי שקרן נוכל מאחז עיניים. פיקציה, הבנת את זה? כן, פיקציה.. מסכים, יש מצב.. לא יאומן מה נהיה ממך. אתה מ-ס-כ-י-ם?! אתה בהידרדרות! הפכת לבנאדם רופס, "יש מצב", "משהו", תשנה את המצב, תעשה משהו! עכשיו!
אז עשיתי. התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. שיהא לתועלת.
שנים שאני יודע שאין מי שמבקר אותי כמו שאני מבקר את עצמי. עד שבאתי להחלמה חשבתי שככה זה אצל כולם, הרי האדם צריך לשאוף לטוב ביותר, לא? מי ומה יניע אותו הלאה כמו ביקורת עצמית? גם בתוך תהליך ההחלמה לקח לי זמן עד שהבנתי כמה "השגעת" בתוך הראש לוקחת ממני ומתישה אותי. שעות וימים, ללא הגזמה, יכולתי לנהל שיח עם עצמי בתוך הראש שלי. בבית, בעבודה, בנסיעה, נמצא ליד אנשים, אבל לא באמת נמצא שם. זאת אומרת, הגוף כן, הראש, הנפש, ממש לא. עודני עסוק בויכוח איתי או עם אחרים אודות משהו שיכל להיות אחרת. שנים שכנעתי את עצמי שאני פשוט לא יכול לסבול אותי טועה. אחר כך חשבתי שזה הפחד שמישהו יעלה על השגיאות שכל כך התאמצתי להסתיר, ושאני באמת רוצה "שהדברים יעשו כמו שצריך". אבל זה לא עזר לי, חוסר האונים שלי מול מה שהתרוצץ לי בראש (ורוצץ את ראשי מבפנים) גבר והלך. לא יכולתי לעשות מאומה ביחס לזה. אני ומחשבותיי חד הם, לך תפריד מישהו מעצמו.
היו גם זמנים שבכלל חשבתי שאני לוקה ב OCD (טורדנות מחשבתית כפייתית) ושטיפול מקצועי אליו פניתי יסייע לי, אבל... לא זכיתי "בהפרעה" הזו. מתברר שאני 'רק' מחפש "פיתרון הגיוני" שיארגן את החשיבה שלי על הדברים שקרו לי או שעשיתי בעבר, וברגע שאני "מוצא" אותו בתוך הראש שלי (וללא פעולה מעשית כזו או אחרת), הכל חוזר לשגרה. בכדי למנוע בלבול חשוב שאדגיש: המחשבות המוגברות שלי אמנם צרכו (צרחו?!) ממני המון אנרגיה אבל הן לא הפריעו לתפקודי הרגיל ולא התאפיינו בחרדות שהתגברו או הופחתו בעקבות פעולות כפייתיות, ובנוסף, המחשבות המציפות לא לוו בדחפים ספציפיים (המאפיין הבסיסי של OCD), והיו לי גם תקופות ארוכות ומשמעותיות של רגיעה. בטיפול נאמר לי שהדפוס המחשבתי הזה דומה יותר לרומינציה (העלאת גרה מחשבתית), והתחלתי לתרגל פיתרון שסייע לי: מיינדפולנס - מודעות נפשית מלאה - (בהזדמנות אכתוב על הדבר המופלא הזה בהרחבה), המאפשרת לזהות ולהתבונן "מהצד" במחשבות / בחוויות / ברגשות מבלי לשלוט, לשפוט או לשנות אותם.
"תקשיב להם". למי, שאלתי. לקולות. בלי לענות להם, כצופה מהצד. לא הצלחתי. זאת אומרת שמעתי אותם, אבל התערבתי בשיח. לא הצלחתי להישאר בצד. לעכשיו זה מספיק טוב, נעניתי. אבל תנסה להקשיב "להם" כמה שיותר. בהתחלה זה עבד. אבל ההפך.. למשך זמן הכאבים שלי אפילו התגברו. "שמעתי" קולות קשים ורעמים איומים, וראיתי ברקים מפחידים.. לרגעים זיהיתי "בית משוגעים" של ממש בתוך הראש שלי. משפט המפתח: "בשביל להפסיק לסבול צריך לסבול", היה תקף גם כאן. למדתי שיש לי יכולת לשאת כאב. לכאוב בלי לברוח. היה עלי "להסכים" עם זה שכואב לי. וראו זה פלא. דווקא הנכונות לסבול פוגגה בסופו של דבר את הסבל. 'הטכניקה' הזו הסתדרה לי מצוין עם מה שכבר הכרתי מהתוכנית: "הפסקנו להלחם במישהו או במשהו", כן, גם לא במחשבות שלי עלי. וקבלה ("הסכמה") היא התשובה לכל בעיותיי.
וככל שתרגלתי אותה, התרגלתי אליה. "ההסכמה" הזו מאפשרת לי להתייחס אחרת כמעט לכל סיטואציה. במקום לבזבז אנרגיות על התנגדות למה שאינו ברשותי או בהישג ידי ואיני יכול לשנותו, רכשתי מסוגלות להבחין בחלק שלי ובפעולות שכן ביכולתי לפעול. בחנתי זאת לאורך זמן וחזיתי בשינוי בזמן אמת: חוויה שלילית הופכת לנעימה יותר בעקבות "ההסכמה" שלי עם התרחשותה. תבינו, אינני מצדיק את מה שקורה וגם המציאות לא צריכה ממני אישורים, אבל כשאני מוכן להסכים ש"זה ישנו", שיש פה משהו/מישהו שונה מהמחשבות או התכנונים המוקדמים שלי אני לא עסוק "בלנצח את זה".
אגב, זה לא אומר שאני הופך להיות סמרטוט שדורכים עליו. זה גם לא אומר שלא אפעל לשינוי. ההפך, כשאני מחובר, אפעל ביעילות גבוהה יותר. על פי רוב אהיה הרבה יותר נכון וממוקד. יש בי משהו רגוע יותר ביחס למגבלות שלי, שמוכן לומר שהם שם ולא משקיע אנרגיה מיותרת בהסתרתן או פעולות נמהרות לריפואן. והכי חשוב, אני כבר לא מנסה לעשות את מה שלא מתפקידי לנסות לעשות ואינני יכול לעשות.
קחו דוגמא פשוטה – שמתי לב שליד אנשים אני מתפקד אחרת. כשאינני לבד אני פחות מוותר לי. פשוט מתאמץ יותר, והתוצאות ניכרות בשטח, יוצא ממני יותר.. המחשבה הראשונה היתה, צבוע. השניה שזה בסדר. השלישית כבר שעטה קדימה וחילקה בין "בסדר" במקרים מסוימים, "ולא בסדר" במקרים אחרים. זאת אומרת שיש זמנים שזה מוצדק ויש זמנים שלא. ההמשך, כמה צפוי היה שיפוטי עוד יותר. שמתי לב שהתפקוד שלי משתנה יותר ליד אנשים מסוימים.. אהה, עכשיו אתה בטוח מנוול... עסוק במה יחשבו עליך... תפסתי אותך. אתה חייב להיות אחרת. שומע? ועוד איך, דיייייי. תעזוב אותי... רודף. זה מה שאתה. יש לך דין רודף. והאלוקים יבקש את הנרדף , אה? לך תברח מעצמך...
עם "ההסכמה" המרדף הזה הסתיים טרם התחיל. שימו לב: מתפקד אחרת ליד אנשים? נכון. זה נורמלי. נורמלי? צביעות? נכון. איכ, צבוע? מה נכון. אתה חייב להיות ישר. סרגל. אהמממ, נכון, אין לי בעיה להיות סרגל, רק קצת עקום... ולא, זו לא השלמה רופסת של אדם מוגבל החש עצמו מסכן, זהו חיבור של אדם מגוון המביט באומץ אל שלל חלקיו ושואף מכולם, כן מכולם, כוח.
יכולתי לתרגל את זה שוב בזמן אמת: שמעתי על הפיגוע והרוגים ונהייתי עצוב. קיבלתי בוואצפ את תמונת של רכב בו נרצחו הי"ד ונתקפתי גם פחד, יש לי חברים שגרים באזורים הללו ויש להם רכב כזה.. ביררתי האם הם בסדר, והרגשתי הקלה כשווידאתי שכל מכירי חיים וקיימים. ואז, לחלקיק שניה מהיר ביותר, התחילה המהומה המחשבתית המוכרת מימים ימימה – "אדון חמור הסבר" טען בלהט, "מנוול, רגע אחד היית עצוב ועכשיו אתה שמח שאינך מכיר אותם, אה? בעע".. "שוב פעם החלפת והתחלפת. אופורטוניסט היית ותישאר".
עוד לפני "שמיסטר מסבירן" ענה לו, "האופורטוניסט המסכים" נכנס לפעולה. כן, החלפתי. זאת אומרת, לא. שניהם אני. זה בסדר שארגיש עצוב מזווית אחת ושמח מאחרת. מה הבעיה שלך עם זה? יכולתי ממש "לשמוע" אותו משתתק נבוך אֶה, אַה, אם לך אין בעיה גם לי אין בעיה... מותר לך להיות עצוב על אסון של משפחה שנהרסה ולשמוח בהקלה כשגילית שהם לא יקיריך.
אני יכול לתת דוגמאות נוספות (ב"ה כשאכתוב בהרחבה על מיינדפולנס), אבל אני מקווה שהרעיון הובן. התחלתי לתרגל את ההתנהלות הזו מתוך רצון לסגל לעצמי "טכניקה" או "טריק" חדש שיעזור לי להכיל אותי (וזה בסדר...), אבל באסירותודה קיבלתי בונוס, הבנתי שזו באמת המציאות. התחברתי אליה, התחברתי אלי. הסכמתי איתי.
