כשהייתי ילד בבית הספר היסודי, זכור לי שללכת לפסיכולוג היה נחשב גנאי. דבר סודי שרוצים להסתיר. משהו שעושה רק מישהו שסובל ממחלת נפש קשה באופן קיצוני.

אני לא זוכר לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בה התחולל שינוי הגישה החברתית לעניין (אני הרי מוחק היסטוריה...   ובהיסטריה... ), אבל מתי שהוא, די מהר, זה החל להשתנות.

אנשים היום הולכים בהמוניהם לפסיכולוגים, מטפלים ויועצים למיניהם. בעלי המקצוע מן הסוג הזה הולכים ומתרבים, והם צצים חדשים לבקרים, כפטריות אחר גשם הדמעות שניתך על אדמת כורסאות משרדיהם.

רבים מן הלקוחות אינם חשים שיש להם בעייה נפשית חריגה, המתייגת אותם באורח שלילי, אלא דווקא להיפך: "הדיבור על הבעיות שלי כל כך חשוב, שהוא מצדיק תשלום של הון תועפות לאיש מקצוע".

כמובן, התעשייה פורחת ומשגשגת גם בקרב סלבריטאים למיניהם, אשר ממנים אותה היטב ואף מתווים בכך דרך למעריציהם.

כמעט כל מי שביקר אי פעם אצל פסיכולוג מכיר שני דברים אופיינים:

*הדבר הראשון-* הדובר העיקרי בפגישה הוא *המטופל* ולא המטפל. רבים מאנשי המקצוע מעידים על כך בפירוש ובפה מלא - הם שם בעיקר כדי להקשיב, וכדי לאפשר לאדם מסגרת שבה הוא מבטא ומעבד את רגשותיו (ואגב, משם פשתה והתפשטה הגישה גם לשדה החינוך, ולפיה תפקיד המחנך הוא בעיקר ליצור סביבת חקר עבור התלמיד).

הן המטפלים והן המטופלים מרוצים בדרך כלל מסידור העבודה הזה. מרבית האנשים מוכנים לשלם הון בשביל שמישהו פשוט יקשיב להם, ופחות מתלהבים לשלם על כך שמישהו ינתח לעומק את חסרונותיהם וישיא להם עצות.

*הדבר השני-* הקטע הזה בסוף הפגישה, כשהפסיכולוג אומר בנימה מנומסת ונוטפת נחמדות, אך יחד עם זאת קפדנית ונוקשה: "זמננו תם". בדרך כלל אי אפשר לשוחח עם הפסיכולוג ארוכות שלא בשעת הפגישה. וכמובן, לא בכל שעה ניתן לקבוע פגישה.

העניין נעטף בדרך כלל בהסברים על כך שלצורך הצמיחה וההתפתחות האישית של המטופל, עליו לעמוד בלוח הזמנים (בדומה לכך שהתשלום הגבוה מנומק בכך, שעל מנת שהמטופל ייחס חשיבות לתהליך, ויתקדם בו ביעילות, עליו לשלם עליו במיטב כספו).

הגעתי לתכנית הצעדים כדי להפסיק להשתמש. הייתי מוכן לעשות כל דבר כדי להפסיק לצרוך את הרעל הזה, שהביא אותי עד שערי מוות (ואני מתפלל להמשיך לזכות למתנת הנכונות הזו).

מהר מאוד גיליתי שהתכנית מציעה לי הרבה יותר מאשר לא להשתמש. כמו שהשימוש היה רק קצה הקרחון של הבעיות שלי, כך גם הפסקתו הייתה רק קצה הקרחון של מתנות תכנית ההחלמה שלי.

אחד הדברים המופלאים שגיליתי בחברותא הנפלאה הזו, הוא "סוללת הפסיכולוגים האישית שלי". יש כאן עשרות אנשים שנכונים להקשיב לי באמת, בצורה אוהבת ולא שיפוטית, ולהכיל את הרגשות שלי, בכל זמן ובכל עת שהדבר מתאפשר להם. גם בשעות מאוחרות בלילה, שבהן שום פסיכולוג לא היה מוכן לפגוש אותי תמורת כל הון שבעולם.

בהתחלה, זה היה נראה לי קצת מוזר, הטלפונים האלה שאמרו לי לעשות. "אתה בטוח שאני לא מפריע?", שאלתי, למרות (ואולי בעצם בגלל) שאינני מן הביישנים. "לא, להיפך, אתה עוזר לי, אתה מחבר אותי לדרך ההחלמה".

זה אחד מהערכים המוספים הנפלאים של החברותא שלנו, שקרוב לוודאי אינו קיים באף חברה אחרת בעולם. כולם היום מחפשים שיקשיבו להם, אבל מעטים מדי הם אלה שמוכנים באמת ובתמים להיות שם בשביל השני.

אז נכון שלא כולנו מושלמים, ונכון שלא תמיד כולם עונים לי (לעיתים מזומנות מכור נמצא ב"חוסר עונים"... ), ונכון שלא כולם תמיד באמת מקשיבים לי (אני נזכר בכך שלאחרונה עשיתי טלפונים לחברים לאחר תקופה ארוכה של הזנחת הפעולה החשובה הזו, ואמרתי לאחד החברים "אתה השלישי שאני מתקשר אליו, אבל הראשון שבאמת מקשיב לי...").

אבל כולנו משתדלים. כולנו שואפים להיות שם באמת בשביל האדם האחר. התקדמות, ולא שלמות, הוא מה שנדרש מאתנו בתכנית הזו. וביחס לכלל החברה האנושית, דומה שההתקדמות הזו היא עצומה. בשורה חדשה לכל באי תבל.

רק להיום, אני אסיר תודה על היותי חבר בתכנית הזו ועל כל המתנות שהיא מביאה בכנפיה.

נ.ב. לא באתי בדבריי לשלול היעזרות באנשי מקצוע. "הספר הגדול" של AA אף מעודד זאת במקרה הצורך. דבריי נועדו בעיקר להעלות על נס את האחווה המיוחדת שיש כאן, שלטעמי אין לה עוד אח ורע בעולם כולו.

מה שכתבת פה זה אחת מהמתנות הנפלאות שאנחנו זוכים להם בהחלמה.

אתמול בלילה הגיע חבר חדש לקבוצה שלנו, לאחר שהייתי איתו בקשר במשך כמה ימים, אחד הדברים שהיממו אותו היה האחווה המופלאה והאהבה הגדולה שהוא חש.

הוא אמר לי אח"כ, " צ'מע, החיים שלי עמוסים בטירוף, אבל אני לא מוכן להפסיד את האפשרות לכאלו חברים מיוחדים..." 

מסכים.
מקסים!

מקפיץ לרגל כמה התכתבויות לאחרונה

תודה רבה על המידע הזה, 
אני גם שמתי לב לכך שאנשים כאן פשוט רוצים להקשיב, איזה מדהים !
בעזרת ה אני גם אצור לי סוללת פסיכולוגים ומקווה שמישהו יצרף אותי לסוללה שלו...