חברים יקרים,
הנושא הבא הוא נושא בעל השלכות חשובות לכל הגישה שלנו למאבק בתאווה ולהתמכרות, והוא נושא עדין כי יש בו נקודות שנראות כסותרות הרבה מהיסודות של הליך ההחלמה שלנו, אז אנסה לעשות את זה בזהירות, ואשמח לשאלות כדי להבהיר את זה עד כמה שניתן.
כולנו כאן באתר הנפלא GYE (ראשי התיבות של המילים באנגלית "שמור עיניך"), ואחד הכלים שיש לנו הוא 12 הצעדים שזאת שיטה שבמקורה מגיעה מההתמכרות לאלכוהול ונקראת AA (אלכהוליסטים אנונימיים), כאשר אנחנו מבצעים אותה באופן כללי על פי הדרך של ארגון SA (סקסוהוליסטים אנונימיים) שהוא ארגון בינלאומי רוחני (לא דתי) בעל קווים ברורים ודעה מוצקה על כל הנושא של התמכרות.
למרות שאנחנו עובדים בגדול בשיטה של AA ו- SA, בפועל יש שינויים בגישה של GYE להתמכרות וכן להחלמה. בפועל אנחנו קוראים מהספרות של AA (הספר הגדול וכן 12 צעדים ו- 12 מסורות) ומהספרות של SA (הספר הלבן), ובדרך כלל זה מתאים לנו במאה אחוז, עדיין ישנם שני שינויים מהותיים שאנחנו צריכים לשים לב אליהם, וזה נוגע בעיקר לדרך בה אנחנו מעבירים את המסר למכורים אחרים - פחות לדרך בה אנחנו בעצמנו חיים ומשתמשים בתכנית.
בצעד הראשון אנחנו אומרים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". החלק הראשון מתאים לכל אחד שמגיע לכאן, אבל החצי השני של המשפט הוא לא בהכרח מתאים לכל אחד מאיתנו, לפחות לא במובן הפשוט של הדברים. הגישה הרווחת ב- SA היא שאדם לא מגיע לתכנית בלי שני דברים: א. הוא הרים ידיים במאבק מול התאווה. ב. התאווה הגיעה למצב שזה השתלט לו על החיים והם יצאו מכלל שליטה. אבל מה קורה אם יש אדם שאומר: "אני מאונן ולא מצליח בשום אופן להפסיק, אבל החיים שלי בסדר גמור וזה לא מפריע לי בשום דבר"?. התשובה שלהם תהיה - סע לשלום, המפתחות בפנים. הם לא רואים בעיה באוננות ולא רואים בעיה כל כך חמורה גם בכך שאדם לא מצליח לעצור את עצמו. הם כן רואים בעיה כאשר אדם מאבד שליטה על חייו בגלל התאווה (ואז לא משנה מה סוג התאווה).
אבל אצלנו ב- GYE זה שונה, וכאן נכנס המרכיב הדתי לתמונה. חבר שלא מצליח להפסיק את האוננות (לדוגמא), למרות שהחיים שלו הם בסדר גמור, הוא עדיין במצב בעייתי מאוד עם עצמו ואנחנו מזמינים אותו להצטרף לנסיון להחלמה (לא משנה באיזה כלי מהכלים שמופיעים באתר, וזה כולל כמובן גם את 12 הצעדים). כי חבר שמאמין שמדובר בעבירה, עצם העובדה שהוא לא מצליח להפסיק - היא חמורה ומפריעה לו לחיים מהמון בחינות כמו פיצול האישיות, הרגשת השקר, הרגשת הריחוק מהקב"ה וכן הלאה. אז למרות שיתכן שזה לא פגע בו בשום צד אחר של החיים, עדיין הוא מבקש עזרה ומגיעה לו העזרה כדי שיצליח להפסיק את הפעולה הכפייתית.
הרבה פעמים, כאשר נתחיל לחפור לעומק, נגלה שההתמכרות אכן השפיעה על צדדים רבים נוספים בחיינו שנגרמו מכך שהרגשנו רע והרגשנו שאנו עושים שקר עם עצמנו, אבל כאמור, לא מדובר כאן על משהו שחייבים להרגיש כתנאי הכרחי לבקשת העזרה ולקבלתה.
והנושא השני הוא היחס להתמכרות כמחלה "לכל החיים". בספר הגדול מופיע הדימוי לכך "אדם שאיבד רגל", הוא לעולם לא יגדל רגל חדשה, ולא משנה עד כמה הוא יטפל בעצמו. אנחנו גם מתייחסים לכך כאלרגיה שהיא סוג של מחלה לכל החיים. היחס הזה הוא בריא לכל אדם שהגיע להכרה שהוא מכור, כיון שכך הוא נותר תמיד בכוננות ולא מרשה לעצמו לנסות לטעום מהפרי האסור. אם אני משכנע את עצמי שההתמכרות "נחלשה" או ש"ניצחתי את ההתמכרות", זה מסוכן לי מאוד כי כך יש סיכוי גדול שאגיע במהירות לאותו מקום בו הייתי כבר.
עד כאן הכל נכון לגבינו, אבל כאשר אנחנו מדברים עם מישהו אחר שלא נמצא במצב שלי, חשוב להבהיר שזה לא חד וחלק, ובפירוש ישנם אנשים שנולדו עם אלרגיה לבוטנים והיא נחלשה במשך הזמן ויש אפילו מקרים שאנשים שהיו אלרגיים לדבר מסוים ואחרי תקופה מסויימת הם כבר לא. נכון שאף אדם אלרגי לא יילך לטעום משהו מסוכן כדי "לבדוק" אם הוא אלרגי, אבל חשוב לדעת שיש מצבים כאלו. זה חשוב בעיקר בגלל הנקודה הראשונה שבה מגיעים אנשים שהחיים שלהם עדיין בשליטה יחסית והכל בסדר אבל הם רוצים להחלים, ומצד שני כשהם שומעים שמדובר על משהו "לכל החיים" הם נרתעים מהטיפול (ואז באמת נתקעים "לכל החיים" עם התאווה... אף פעם לא הבנתי למה עדיף להיות עם התאווה לכל החיים מאשר להיות עם ההחלמה לכל החיים. לא משנה).
וחשוב לזכור נקודה אחרונה. ההתמכרות זה לא מדע מדוייק. כל מה שאני כותב זה מה שאני מרגיש מהמצב שלי וממה שאני רואה סביבי, אבל לא בהכרח שמה שנכון עבורי - נכון עבור אדם אחר.