בס"ד
המקום: סלון הבית שלי. הזמן: ליל שבת, או יותר נכון סעודת ליל שבת שהתארכה... השעה: 23:11 הדובר: הבן שלי: אבא, מי המציא את 12 הצעדים... אני: שתי אלכוהוליסטים שנפגשו ב 1935. זה עזר להם עם אלכוהוליזם שלהם. הוא: אה. זה כבר הרבה זמן.. אני: נכון. הוא: וזה עובד גם היום? אני: כן. מאוד. אני חי ככה וזה משתפר מיום ליום. רגע, הצטרף בן נוסף לדיון, ומה זה צעד 4?

אני: מעניין שאתה מתעניין דווקא בצעד הזה..

לא יודע למה, אבל בזמן האחרון שמעתי אותך מזכיר את הצעד הזה כמה פעמים.. (מה שנכון נכון. לך תסביר לו שכמה ספונסיים שלי הגיעו ברוך ה' לצעד הזה...). רגע, הוסיף ילד שלישי, לפני הצעד הרביעי, מה זה בכלל הצעד הראשון... הסתכלתי על אשתי ושנינו חייכנו. נשמתי קלות ועניתי בפשטות: "הצעד הראשון זה לדעת שיש לך בעיה". כל בעיה. הצעד השני זה להאמין שיש פיתרון ולבקש אותו. הצעד השלישי הוא להחליט שהשם הוא מי שמנהל לנו את החיים. ולהשאיר לו את העבודה. שיעשה בשבילנו את העבודה כי הוא היחיד שבאמת יכול יעזור לנו. ועכשיו הגענו לצעד הרביעי..

אתם יודעים, כאן כבר נכנסתי לשוונג ופצחתי במסר של ממש.. כשקורה לנו משהו לא נעים מול אחרים, אנחנו מתערבבים. יש לנו כל מיני רגשות מולם. ברוב המקרים, מה שקרה תופס לנו את המחשבה (הבאתי להם דוגמאות..). יש לנו רגעים שאנחנו יכולים לחשוב שאם היינו אומרים או עושים משהו אחר, הכל היה משתנה. אנחנו יכולים לכעוס, אנחנו יכולים להצטער.. וכאן מגיע צעד 4 ואומר שיש לי פה הזדמנות לראות מה ה' רוצה ממני. איך אני יכול לגדול ולהתקרב בעבודת המידות שלי.

כן, הפיתרון להרגשה הטובה שלי נמצא בחלק שלי. במה שאני עשיתי. וכן, אנחנו עושים (גם פה הבאתי להם דוגמאות..), תמיד. זה לא אומר שאנחנו אנשים לא טובים. זה אומר שמשהו בהתנהלות שלנו תרם לסיטואציה. לשנות את אחרים אנחנו לא יכולים, לראות מה אנחנו עושים אחרת, משחרר אותנו. תאמינו לי שזה עובד. "מול מה", הוסיף להקשות הקטן שביניהם.. מול הרבה דברים. אין משהו שניסיתי וזה לא הצליח איתו.. עניתי לו. הייתם הרבה יותר קטנים, ואולי אתם לא זוכרים (הגדולים אמרו שכן..), אבל היו לי תקופות שהצעד הזה עזר לי מאוד. מול הכעס. מול חוסר סבלנות. ועוד..

אה, וזה מה שאתה עושה עם האנשים שבאים אליך? כן. אני מדבר איתם על הדברים האלה וזה עוזר לי. גם היום. אה, וזה "הכנס"? כן. אבא ואמא דברו עם האנשים האלה בכנס. כמה אנשים היו שם? הרבה.. מה והם מקשיבים לכם? כן, יש לנו ניסיון ואנחנו משתפים אחרים בו.. מדברים עם אנשים כמו שאנחנו מדברים עכשיו. איזה כיף. שבוע הבא נדבר על הצעדים האחרים..

שיר המעלויס... בשוב  ה'... היינו כחולמים..

- - - - -

במקום שאני יגיד "שיר המעלות מאין יבוא עזרי"... בחסד ה' לא נלחצתי ולא ברחתי. אמרתי להם את האמת הפשוטה. אני מניח שהילדים שלי יודעים שאני מתמודד עם כל מיני דברים. ייתכן שהם חושבים עלי כהורה שלהם כל מיני דברים שאני לא חושב שהם יודעים, אני לא באמת יודע. הם כן רואים ושומעים בקביעות שיח על עבודת המידות. המילה "מכור" או "התמכרות" לא הוזכרה כי לטעמי היא אינה חשובה. הם רק צריכים לדעת שאתה "כתובת" בשבילם, שיש להם אל מי לפנות ועל מי לסמוך. אמר לי הספונסר שלי לפני שנים.

אמר וצדק. כשלאחד מהם היו קשיים עם "שמירת הברית" הוא ידע שהוא יכול לפנות אליי. וזה הרבה מעבר לחלומות הכי פרועים שלי. תודרבה אבאל'ה.

אסירותודה.

אסירותודה כתב on 01 אפר' 2017 23:50:

אשמח לשמוע מה ענית לו, אני שואל בעיקר בתור אבא לבנים,
אבל גם בתור בן מתבגר שקיבל הרבה תשובות שונות ומבלבלות בעבר הלא כל כך רחוק שלו, ואולי עדיין מרגיש מבולבל..

​תודה על זה.
אוהב

משמח לשמוע 
שהחיים כולם צועדים את הצעדים
לחיות על פי הצעדים במיוחד צעד 4 שומר אותך מפוקח לא רק בעיניני תאווה 
בעניני בן אדם לחברו כי אחר כך נצטרך לעשות צעדים 4-9 וצעד 9 מפחיד

הלוואי עלי,

הגדולות שלי במאבק תמידי נגד התוכנית,

"יש לכם חברים חילונים ומיזרוחניקים" "אתם כל הזמן אמרים אוהבים" "אתם נוסעים לשבתות ולקורס המגעיל שלכם"
והם כל הזמן מרגישים שאשתי מדברת עם חברות מהתוכנית, ללא שתוכל לשתף אותם, ולאחר שהם היו רגילות שהכל הם יודעות  בלי סודות, (אני נמצא פחות בבית ולכן הם לא יודעות מספיק על הקבוצות והחברים)

וגם המשפחה מסביב שמתפלאים לאן אתם הולכים לשבתות כנסים וכו'
ואיך זה תמיד שאתה או את בירושלים יש לכם קורס, ולא משנה באיזה יום וללא רישום

מתפלל לכח ותקוה,

תודה אנשים.
פנימה, מה ששוחחתי עם הבנשלי שוחחתי עם הבנשלי. למרות שאני משתף פה לא מעט מחיי האישיים, כשזה מגיע לענייניהם הפרטיים של ילדי אני משתדל לכתוב את ההכרח ולא מעבר (גם כאן כמו בכל דבר הנוגע לילדי, שאלתי וקיבלתי רשות מהבנשלי - לפני שכתבתי - לשתף ולהועיל על פי שיקול דעתי). לא אוכל לכתוב פה (אולי בטלפון. אתייעץ). כן אכתוב שכשהוא ניגש אליי נרעש ונפחד חייכתי ואמרתי לו שילך לישון.. שנדבר על זה בהזדמנות.. וכשדברנו, השתדלתי להרגיע אותו. להסביר לו שהוא נורמלי. שלא ירגיש אשם. בגדול אמרתי לו את מה שהייתי רוצה שאבא שלי יגיד לי.. הוא אמר לי וגם ראיתי, שהוקל לו.

"צריך חבר", צעד 9 הוא אחד הדברים המקסימים שחוויתי בחיי. אני מבין למה זה מפחיד, אבל כשנקודת המבט מופנית אל ההקלה שבנטילת האחריות ובשיחרור מהבושה והאשמה, זה מדהים. לא פחות. מי שהתנסה בבעיה כרונית שנפתרה, תחושה של יציאת  קוץ שיצר אינפקציה רבת שנים, או של "גיבנת" שמתיישרת, יכול להבין איזו תועלת יכולה לבוא לו מלעמוד מול טעויותיו, מול עצמו. דווקא כשעשיתי את מה שלא בא לי לעשות בטבעיות השתחררתי הרבה יותר.

חוסידל, התיאור שלך כואב. לא פשוט בכלל. נראה שיש לילדים שלך משקעים. זה לא אומר שאין מה לעשות. הייתי מתחיל בצעד 4 על הסיטואציות איתם. אני מניח שכך תוכל לראות בבהירות רבה יותר מה חלק שלך ולעשות כלפיהם פעולות מכפרות אוהבות ומקרבות.

בהחלמה 

מדהים ביותר! ממש היינו כחולמים! בפרט מה שקשור לבן שלך שהתמודד, זה החלום שלי שמתי שהבן שלי יבוא אליי/אני יידע שהוא מתמודד עם ״העוון המר״ ודומיו...(למי שהיה בכנס...) אני יוכל לעשות בעצם הפוך מכל השטויות והדברים המטומטים שההורים שלי עשו... שזה כמובן כלל בכיות צומות צעקות הדחקות שקרים התעלמות (בגיל 12... כמה סבל המסכן... כולה רוצה לדעת מה זה ״תשמיש המיטה״...), וזה מדהים שזה לא חייב להיות ככה. ממש הרבה תקווה. 
אוהבים.