בימים שבשגרה, אני מעדיף שלא להיתקל במכונית משטרה סתם ככה. אני הרי נוסע ומדבר בפלאפון, לא תמיד שומר על המהירות המותרת וכן הלאה, אז אני מעדיף לראות כמה שפחות שוטרים ברחוב ובפרט באזור הבית והעבודה שלי. אבל זה משתנה כאשר אני צריך את השוטר. כאשר מגיע מצב חירום ועוברת דקה מאז שהתקשרתי למוקד חירום והמשטרה עדיין לא הגיעה, אני די כועס ומתעצבן ומשחרר קיטור. "איך יכול להיות שהם לא כאן עדיין", "כמה זמן לוקח לשוטרים האלו להגיע", וכן הלאה.

ואני עושה את אותו דבר עם הקב"ה. ביום יום אני מעדיף שהוא לא יתערב לי בחיים עד כמה שאפשר. לא אכפת לי כמובן לקיים מצוות, אבל את הקב"ה אני מעדיף להשאיר מחוץ לתמונה. לעומת זאת כאשר אני פתאום במצב חירום, אז אני נזכר בו ומתחיל להתקשר בלי הפסקה למוקד חירום, וגם מתרגז אם לא עונים לי מיד. כאשר קרוב משפחה חולה ל"ע, פתאום אני נזכר בה' ומדבר איתו באמת ומתוך הלב, בוכה לו, מתחנן אליו ובטוח שהוא היחיד שיכול לעזור. ביום כיפור אני פונה אל ה' מעומק ליבי ומבקש מחילה וכמובן מתחנן שיקח ממני את התאווה הזאת ואת כל הרוע. אבל הוא לא תמיד עונה ואני מתרגז ולא מבין למה.

אז הגיע הזמן להבין שאם אני רוצה שה' יענה לי, הוא צריך להיות קרוב. כי אם הוא רחוק - לוקח זמן עד ששומעים. וה' כמובן לא רחוק אף פעם בגלל שהוא החליט להתרחק, אלא בגלל שאני זה שהתרחקתי ממנו. כן, אני יודע, כולנו דתיים ומתפללים שלוש פעמים ביום, אז בטח שאנחנו נורא קרובים אליו. יכול להיות. אבל אני לא מרגיש שהתקרבתי לה' כאשר התפללתי אם זה לא שינה שום דבר בדרך שבה אני מתנהג בחיים עצמם. כדי לבדוק האם אני מחובר אליו, אני יכול להשוות את התפילה היומיומית שלי אל הדרך בה אני פונה אליו בעת צרה. זה די מזכיר את המשטרה. כשאני בעת צרה, אני ממש מדבר אל ה', חושב עליו וחי איתו. אבל ביום יום - זה לא בדיוק המצב.

הנה רק לפני כמה ימים היה לי קצת בלאגן כספי, ובדיוק גם איזה קטע לא ממש נחמד בעבודה ובקיצור הכל הולך בכיוון לא טוב. ואיך הגבתי? רע מאוד. הייתי צריך לפנות לה' ולהגיד לו: אתה מנהל את העולם, אני ינסה לעשות את מה שאני יכול, אבל את התוצאה אני משאיר לך. במקום זה כעסתי ונפגעתי ופחדתי ובקיצור כל הדברים שמראים שאני משוכנע שאני בכלל אלוקים, ולכן כאשר משהו לא הולך בדרך שלי - זה מוציא אותי מדעתי. אז כשאלוקים רואה שאני משחק אותה אלוקים, נראה לי שזה די משעשע אותו, והוא אומר: אוקיי, אין בעיה, אתה יכול להמשיך. והוא ככה בחצי חיוך רואה איך אני ממשיך להתנגש בקיר פעם אחרי פעם ועדיין לא מבין שאני נהג גרוע.

ולכן אם אני בצעד שלוש ואני אומר ש"הגעתי להחלטה למסור את חיי להשגחת הקב"ה", הכוונה היא לא שאני צריך לבכות ביום כיפור, אלא שכאשר הילד לא רוצה ללכת לישון - אני לא אתרגז.

אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.

וואאוו...

כמה שזה נכון.

האמת היא שתמיד ידעתי שזה כך, רק מה אף פעם לא יצא לי ליישם את זה, מכיוון שכל פעם שקרה לי מקרה שהייתי צריך לדבר עם הקב"ה לגביו פתאום שכחתי בכלל שיש קב"ה.
או אולי בעצם אף פעם לא הרגשתי שהוא כאן, מחכה לי...

אנא השם, עזור לי להרגיש אותך !!!

אני מסכים איתך זלמן.

אצלי הגישה לאלוקים השתנתה בזכות התוכנית, וכיום אני מאמין שאלוקים אוהב אותי ורוצה את טובתי, ולא "מחכה לי בסיבוב".
אני גם חושב, שכשאני טועה ומנסה לקחת שליטה על חיי- הוא לא אומר לי תסתדר לבד, אלא הוא יהיה שם בשבילי, וילמד אותי כאבא אוהב שלא כדאי לי לנהל את חיי.

בשביל ההחלמה שלי זה חשוב, חשוב לי לשים לב שלא אקח מודלים של דמויות סמכות אחרות בחיי ולהשליך אותן על אלוקים, חשוב לי לזכור שאלוקים תמיד איתי גם כשאני טועה, וגם כשאני טועה בגדול, וגם כשאני טועה בענק...

רעיון עמוק מאין כמהו.
מן הראוי לציין שאין כזה דבר שהקב"ה מתעלם מאיתנו. הקב"ה שומע את כל תפילותינו ועונה להם. אלא שלפעמים התשובה היא שלילית. לא. או לא עכשיו. אנו לא תמיד אוהבים את התשובה הזאת.
כמו ילד קטן שמבקש מאביו גלידה בזמן שצריך ללכת לישון. ברור שהאבא יסרב והילד יתחיל לצרוח.
אם נקלוט שהוא אמר "לא" אולי נפסיק לנדנד

סוד הכניעה כתב on 20 יוני 2012 21:05:

וואו אני כל כך מסכים
יש משפט של הרב שלי שאני אוהב לחזור עליו הרבה
"אלוקים הוא לא כספומט"
בגלל זה אני לא תופס איך אדם חילוני יכול להיות בתוכנית?
הרי בשבילך אלקים פה נטו בשביל להןציא אותך מהתאווה, הוא לא איתך ביומיום במעשים הקטנים..

מאמר מדהים!! נהניתי מאוד!! מאוד רלוונטי עבורי! תודה על ההקפצה!

התכנית מלמדת לא רק להכניס את אלוקים לחיים אלא לתת לו שליטה עליהם לגמרי ולמסור הכל אליו..
אז לגבי החילונים בתכנית.. גם אם בתחילה זה מהווה מטרה שייקח את התאווה הרי שדרך התכנית הם מגיעים למצב של למסור את הכל להשם ולא רק את התאווה..

אוהבים

נכון
אני צריך להיזהר בלשוני שאני לא אפגע באדם חילוני שכן מוסר את עצמו לאלוקים

בס''ד 

מסכים מאוד וחזק מאוד אבל בדיוק בגלל זה אני מרגיש מאותגר. 

הרי אם רבש''ע הוא לא כספומט אז אני לא יכול לפנות אליו רק כדי למסור את התאווה. אני צריך למסור אליו את כל פרטי החיים,להיות מחובר אליו כל הזמן ולא רק כי ראיתי לפני רגע בחורה חשופה ואני לא רוצה ליפול ולא יכול לבד. ומבחינתי כיהודי-דתי להיות מחובר זה לא רק לכרוע ברך בוקר וערב אלא מסכת שלמה של כמה מאות מחוייבויות והתמודויות כל יום. אז מה יוצא לי? ושוב זה המלכוד האישי שלי, שרק אם הצלחתי לעמוד בכל המחויבות שלי כיהודי-דתי, או לפחות עמדתי בה בצורה סבירה, כלומר אני בתחושה של מאזן חיובי מול רבש''ע, רק אז אני מרגיש מספיק אמיתי כדי לפנות אליו ולמסור בפניו גם את התאווה אם וכאשר... 
אבל אם רק כשאני בחיבור רוחני, כלומר "בסדר", אז אני יכול לפנות אליו, אז אני בבעיה. כי מה לעשות שבדרך כלל אני נתקף בתאווה כשאני בתקופה לא טובה רוחנית וכתוצאה מכך שאני לא בחיבור, וכאשר אני בתחושה שאני לא בסדר, למי אפנה כדי למסור את המאבק בתאווה אז? לכוח עליון אחר? שלא הטיל עלי גם תרי''ג מצוות? 

ואם רבש''ע לא מתנה את ההיענות שלו אלי בניהול מאזן של חובות וזכויות מולי אלא מוכן תמיד להיעתר לתפילתי גם כאשר אני לא בסדר, אז הוא כן כספומט?? 

משהו לא מסתדר לי. 

אני באמת מתלבט לגבי זה ודווקא כי אני בתקופה טובה וב"מאזן חיובי", לענ''ד כן...

לכיווני מחשבה מחכימים אודה מאוד. 

זעיר אנפין כתב on 11 אפר' 2021 18:12:

וואו מזדהה בטירוף! 
המלכוד שאתה מתאר, מצד אחד אני חייב אלוקים אוהב,ומצד שני אני מתקשה להרגיש את אהבתו כשאני לא שומר ב100 על כל מצוותיו הדתיות, 

המלכוד הזה תפס אותי במשך שנים, וניסיתי תמיד למצוא לו פתרון תיאולוגי/השקפתי/רעיוני  בדקתי בספרים עיינתי בחב"ד/גר"א/איזביצה/הרב קוק/בריסק/סאטמאר/קבלה... וכל מה שבאמצע, 
(אני באמת לא מגזים!) שקעתי במציאת התירוץ שיסביר לי איך אלוקים אוהב אותי גם כשאני שוכח ליטול ידיים או אין לי כוח להתפלל מנחה... 

מצאתי המון המון תירוצים בחסידות בפילוסופיה בקבלה ובמוסר, התירוצים היו טובים מבחינה שכלית אבל לא שינו את המועקה ולא פתרו את הבעיה, 

לאחרונה התחלתי קצת לעשות צעדים,הצעדים (בניגוד למה שחושבים הרבה חברים כאן) אינה תכנית עם אידאולוגיה או תיאולוגיה, היא תכנית של פעולות ומעשים, לאט לאט ככל שאני מתקדם (בעצלתיים לצערי...) בצעדים אני לראשונה בחיי מרגיש פחות ופחות את המלכוד,
פתאום אני מתחיל להבין מה זה 'קבלה' (של של האר"י...) "להרגיש" איך אלוקים מקבל אותי ללא קשר  למה שאני עושה, הוא אולי יעניש אותי אבל מקבל אותי! 
ורא איזה פלא, אצלי ההבנה הזאת לא הביאה לרפיון במצוות וחובות הדת אלא אדרבה אני עושה אותם היום (רק להיום)  בצורה הרבה יותר טובה!
מה שעובד אצלי זה פעולות של צעדים ושיתופים,
ופתאום המלכוד פחות כואב.
אני לא צריך תשובות לראש!
אני צרילך רפואה ללב...

זעיר אנפין דבריך נגעו מאוד מאוד לליבי! מרגיש אותם מאוד!