ביסוס צעד 1 - האם אני מכור?
החלטתי הפעם להתייחס לנושא ברצינות ולנסות לשפוך קצת אור.
(קצת ארוך אבל למי שמתלבט וחשוב אני מאמין שיוכל להיות לעזר)
רקע:
לפני שהגעתי לתוכנית או לאתר חוויתי תקופות של שימושים שנמשכו פירקי זמן ארוכים (שעות רצופות) בצורה שהרגישה כבר חסרת שליטה וכפייתית.
לא הכרתי את הנושא אבל אני זוכר את עצמי באחד השימושים יושב על ריצפת השירותים במרדף של סירטון אחר סירטון שמסרב להפסיק למרות הרצון כבר לעצור ולשים סוף להיסחפות חסרת המעצורים.
באותה פעם אני זוכר על קול שכבר צרח לי בראש (ואולי אפילו גם אמרתי אותו בפה כשאני מדבר לעצמי) "מספיק!! אתה מכור!" הייתה לי איזו הבנה שהגעתי למצב של מכור לדבר, כמו מסוממם שבאותו רגע מסרב להיגמל "אתה ממש חולה, חולה נפש!".
באותו זמן עדיין לא הבנתי או חשבתי לעומק על משמעות הדבר אבל צורת ההתנהגות שלי בהחלט נתנה לי סוג של ביקורת כזאת על עצמי.
לאחר שחיפשתי פיתרון ברחבי האינטרנט מצאתי רב מסויים שפתאות התייחס להתנהגות הזאת כהתמכרות.
הרעיון קסם לי ולאותו רגע ממש הצלחתי להתחבר אליו ולהבין שאני צריך אולי לנסות לטפל בבעייה הזאת ממש באותה צורה שמטפלים בהתמכרות לשאר התנהגויות.
מכאן הגעתי לאתר ולאחר פרק זמן יחסית קצר גם לתוכנית sa- סקסוהוליסטים אנונימיים.
אני חושב שכך גם אחרים, אבל לפחות אדבר בשם עצמי, שנראה שמה שדחף אותי לטפל דרך המקום הזה (האתר וכן התוכנית) הייתה אותה הבנה שהבזיקה בראש שאמרה שיש לי סוג התמכרות התנהגותית שאני מנסה להיגמל ממנה.
משהגעתי לתוכנית במהלך הזמן עברתי תקופות ארוכות, ביחוד בתחילת הדרך, שגרמו לי להתחבט בשאלה- האם אני באמת מכור? ואם כך- האם אני באמת שייך למקום הזה? לדרך הטיפול הזאת?
מצאתי בתוכנית וגם באתר (עד היום) חברים נוספים שמתחבטים בשאלה הזאת לעומת חברים אחרים, ברי מזל, להם התשובה תמיד הייתה ברורה ולא היוותה מקום לפיקפוקים.
חיפוש אחר תשובה:
במהלך הזמן גם שיתפתי את מחשבותיי עם הספונסר והוא ניסה להציע הסברים מסויימים כמו "מידת הכפיתיות" או דברים בסגנון שבשבילו הגדירו מכור- התשובה בכנות לא ממש סיפקה אותי.
הוא הציע מילוי שאלות שמופיעות בספר הלבן- ניסיתי, לא כולם היו רלוונטיות, הרגשתי שהתשובות לא יכולות להיות לגמרי אובייקטיביות ולכן אפשר להטות אותם לכאן ולכאן וכך גם זה לא נתן לי סיפוק.
הוא קישר אותי למילוי שאלונים מדעיים יותר מדוייקים שנעשו בידי אנשי מקצוע- גם שם, היו שאלות שהיה צריך לדרג והרגשתי שבכל פעם שאמלא את השאלון אוכל לדרג בצור אחרת לפי הרגשתי (כמובן גם כשאני מנסה לנהוג בכנות ולא להטות דווקא לכיוון תוצאה מסויים) וכך גם זה, הדבר שהכי קרוב היה למדעי ומדוייק לא סיפק לי את התשובה.
התייעצתי עם חבר תוכנית ותיק שדיי לקח את העניין בקלות ואמר שאני צריך ללכת לפי מה שאני מרגיש ואם סך הכל אני מחפש פיתרון לבעייה והוא קיים פה אז זה בסדר.
תובנות, הסקה מדעית ומסקנות:
התובנה הראשונה שהייתה לי באותו עניין היא שאני צריך להחליט לעצמי אם אני מכור או לא, אם אני אכן צריך את הטיפול וזה עוזר לי או שזה לא שייך.
כשחקרתי את הנושא (עד רמה מסויימת), קראתי מאמרים מדעיים ועוד, וגיליתי שמבחינה מדעית הנושא מאוד מבולבל.
עד לפני כמה שנים איגרון הבריאות העולמי בכלל לא החשיב את זה כמחלה או כסוג של התמכור ואולי היום המצב קצת שונה, אבל עדיין אני חושב שקשה לעבוד שם לפי נוסחאות והחלטות חד משמעיות (אולי במקרים קיצוניים?).
בכנס האחרון יצא לי לשאול איש מקצוע- חוקר של SA - "יניב אפרתי" למי שמכיר. והוא סיפק תשובה מסויימת שאנסה לפרט:
הוא הגדיר מכור על פי 4 קריטריונים:
1. פגיעה בעצמי או באחר סביבי.
2. תחושות שליליות (כאב וכו').
3. בריחה למרחבים מיניים כדרך להתמודד עם בעיות.
4. חוסר שליטה.
את 4 הקריטריונים צריך לדרג וככל שאחד מהם או כולם מדורגים אצלי ברמה גבוהה הדבר מציין שהסיכוי שאני אכן מכור למין הוא גבוהה ואם להיפך (כולם נמוכים) הדבר אומר שככל הנראה אני לא מכור.
מה שזה אומר בגדול בעיברית- שאדם נורמלי לא ימשיך לעשות פעולה שמזיקה לו ולסביבה שלו ואם כן יפסיק, וכן אם הפעולה גורמת לו צער כאב וסבל הוא לא יחזור עליה שוב ושוב, לא יברח כשיש לו קשיים או חוסר נוחות בעולם דווקא כל פעם לאותה פעולה וכן לא יהיה חסר שליטה על ההתנהגות שלו.
לכן אקח 2 דוגמאות:
1-חבר שציין על "לשון הרע"
כשאני מדבר אני לא מרגיש לפחות שיש פגיעה בעצמי או באחר (לפחות ברמה גבוהה או מורגשת), אין לי על כך תחושות של כאב או צער רב, אני לא בורח לדיבור לשון הרע כשקשה לי בחיים, ואני לא לגמרי חסר שליטה על זה, כיוון שבסיטואציות מסויימות שאני רוצה אני יכול לשלוט על זה להגביל או לעצור (גם אם לא לגמרי רמת החוסר שליטה היא דיי נמוכה).
בניגוד- מול תאווה
הדבר גורם לי צער רב, כאב ריגשי ואפילו פיזי, נזק בקשר שלי עם הסביבה, בהתקדמות האישית (לימודים-מבחנים ועבודה) ובכל זאת אני ממשיך, אחריו אני סובל מבחינה מצפונית ולעיתים גם ריגשית, וכן כמו שציינתי בראש השירשור הזה, אני חסר שליטה ברגע שהגירוי והתהליך מתחיל אצלי.
עד כאן הגישה המדעית, כעת אוסיף את המסקנה שלי:
בשיחה עם חבר ביום שישי האחרון על הנושא הגיעה לי תובנה נוספת.
תוכנית SA מגדירה את עצמה כתוכנית למכורים - "סקסוהוליסטים" בהשאלה מ"אלכוהוליסטים".
נראה שזאת תוכנית תמיכה ששאבה קצת מיסודותיה מתוכניות של מכורים ולכן יש את העניין שבו חברים נוהגים להצהיר "שלום אני X ואני מכור לתאווה/ סקסוהוליסט" (ואמנם אם חבר לא יציין את החלק שהוא מכור זה לא יפריע לאף אחד והכל ימשיך ויתנהל כרגיל).
אך נראה שלSA הגדרת ההתמכרות היא אישית לתוכנית, בה מגדירים "מכור" כאדם שרוצה להפסיק ולא מצליח לבד בעזרת כח הרצון שלו- "הדרישה היחידה לחברות בSA היא הרצון להפסיק להתאוות ולהיות מפוקח מינית"-מסורת 3.
זאת הגדרתה אולי למכור.
אבל אם נשים לב, בכל הצעדים אין בכלל התייחסות למושג המכור! זאת אומרת עצם ההתעסקות בזה והעניין אינה משנה כלל.
כל מה שחשוב במקום להגדיר את עצמי כמכור או כלא, הוא בעצם צעד 1: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה ושאבדה לנו השליטה על חיינו".
לכן למסקנה (שלי) כל מה שצריך זה להבין שאני חסר אונים וכח להתמודד לבד מול התאווה (בעזרת כח רצון וכו') ושאני מאבד על זה את השליטה.
וכאן אני חוזר לנקודה בה התחלתי את הנושא הזה מראש, הנקודה בה אני מבין שאני אכן חסר אונים ושליטה, זה מה שחשוב וזה מה שאומר לי שאני צריך את צורת הטיפול הזאת, שהיא רלוונטית עבורי וכמובן לא להתעלם לאורך הדך מהעובדה עד כמה באמת זה תרם ותורם לי בהתמודדות וכמה שזה עזר.
הארכתי הרבה, אבל מאמין שחברים שמתחבטים בשאלה ויש להם קושי יוכלו אולי למצוא כאן קצת פיתרון ובכל מקרה גם הועלתי לעצמי..
שבוע טוב ומבורך.