שבור.
מדוכא.
מרגיש סוטה מין, פגום, שבור, חסר סיכוי לחיים טובים. לזוגיות, לאהבה, ילדים...

כל כך פגום וסוטה שאם אני אתן למישהו או מישהי לראות אותי באמת, לגמרי לגמרי, אין סיכוי שהוא או היא יקבלו אותי. בטח שלא ירצה אותי לחתן לביתו. או כאיש לאישה. 

מבחוץ אני מקסים וטוב. גם מבפנים. אבל אם חופרים קצת עמוק יותר - מגלים הכל.

את כל הרוע, השנאה, הגועל, הסטייה, הרצון להרוג הכל.

את התוכנית אני הרי לא איישם אף פעם, כנראה. דרך אחרת מי יודע אם יש. 
מהטיפול אני בורח כשמתחיל להיות קשה מדי. 

בסופו של דבר, אני כנראה בכלל לא מפרגן לעצמי להרגיש טוב. בכלל לא מגיע לי. יש בי כזה רוע, אנוכיות, אכזריות - שעדיף לא לעזור לעצמי. קצת קשה לעזור לעצמך כשאתה לא רוצה בכלל.


הכל מתמוסס. באלוהים אני כבר לא יודע אם אני מאמין. או בחיים. לאט לאט האמונה מתפוגגת. 

תמיד יש ציפייה שמהשבר הזה תבוא הישועה. ואז מגיע השבר הבא. 

תודה שאתם איתי. רק קצת לפרוק. 

מצחיק שאני כותב את זה דווקא באזור של (קצת קשה להגיד חוגג במצב רוחי הנוכחי...) ציון דרך של כמה שנים משימוש רציני אחר. 

גם שם לא האמנתי שאצליח לקבל חופש -  ואיכשהוא קיבלתי. (אם כי אני מרגיש שהוא מונח על כרעי התרנגולת)

ועדיין, בערך 6 שנים עברו מההודעה הראשונה שלי פה. ואני לא בטוח כמה יהיה שוני אמיתי, פנימי, משמעותי עוד שנה שנתיים שלוש.. שש... שנים. אולי גם אז אחזור להודעה הזאת. לבוש אולי בשמלה אחרת - אבל בפנים, עמוק עמוק, אותה גברת.

אוהבין אותך בעצתך. שמח חזרת. בהתחלה שפשפתי עיניים כדי לוודא שזו לא הודעה מוקפצת מהעבר... 

מזדהה מאוד עם הכאב. להיות מכור זה לא קל, גם לא בהחלמה, ובטח שלא בשימוש.

רק תרשה לי להוסיף על דבריך. כתבת שאם חופרים קצת עמוק יותר מגלים רע, ואני מאמין שאם חופרים עמוק עוד יותר מגלים המון טוב. מישהו טוב שהלך לאיבוד ולא יודע איך לצאת. וכמו שאיזה חבר בתכנית תמיד מצהיר על עצמו כ"אדם טוב" כשהוא מזכיר את שמו. קל להגיד לאחרים, קשה להרגיש כך בעצמך, אבל איך אומרים בתכנית? "רגשות אינם עובדות". גם לא רגש הייאוש שתיארת.

מאמין בך! בהצלחה וברוך שובך! 

תודה רבה טהרני! לצערי זו אכן לא הודעה מוקפצת...
בכל אופן אני מאוד מעריך את התגובה. באמת.

העלית לי נקודה מעניינת שכמה פעמים חשבתי עליה.
אם יבוא אליי כפיל, "בעצתך" בדיוק כמוני, ואיכשהוא ישפוך לפני הכל הכל ואראה אותו כפי שהוא, לגמרי. האם אצליח לקבל אותו, לחמול עליו? לאהוב אותו?
נראה לי שכן. נראה לי שאם אראה את כל הסבל והצער והרצון והכישלון גם יחד - אצליח לקבל אותו. הרבה יותר מאשר את עצמי.

אבל כאן אני שואל את עצמי שאלה נוספת,
האם הייתי רוצה אותו כחתן לביתי? ופה התשובה קצת יותר כואבת...

כי עם כל הטוב שיש בי, החולי הזה, תקרא לו איך שלא תקרא לו, מאפיל על זה. יגרום לי, אולי אפילו בשוגג או באונס, לפגוע. להזיק. 
לעצמי ודאי, לאחרים גם.

וזה כואב מאוד ההבנה הזאת 

אתה כותב יפה מאוד. כמו תמיד

שנים שלא פגשתי אותך או דיברתי איתך, הספקתי להחליף טלפונים והאנשי קשר ״נשרו״ להם עם הזמן… נשארתי עם אותו מספר (מסתיים ב-501) ואשמח להתעדכן ולשמוע מה קורה, אפשר גם כוס קפה…

ולמה זה בפומבי ולא בהודעה פרטית? כי זה נכון לכל מי שיש לו את המספר שלי פה בפורום… התגעגעתי ואשמח לשמוע מכם 

ברוך השב!

היי לכולם,
אהבת חסד - רק עכשיו רואה את ההודעה. אני רואה שאין לי את המספר גם כן... אם תרצה תשלח לי בפרטי.

טהרני - תודה...

עברו עוד עשרה חודשים מאז הפוסט הזה. 
בינתיים חזרתי לסורי. בכל התחומים אין לי נקיות כלל ואף שברתי גבול נוסף.

עם זאת, אני מאד לא רוצה לחזור לקבוצות. אני מרגיש שההקלה שהייתה לי מבחינה נפשית, כולל הקלה באובססיות, קרתה דווקא כשלא הייתי בתוכנית. פיתחתי נגדה הרבה אנטי. 
באיזשהוא אופן פרדוקסלי, הקבוצות דווקא העצימו לי את האובססיה. בו בעת, את הצעדים לא הצלחתי ליישם. כתבתי על כך בעבר. 

עברתי קצת בפורומים עכשיו. וראיתי הודעות של חבר, שפעם היה הספונסר שלי, שנקי זמן נכבד. ואני חושב לעצמי, למה הוא כן ואני לא? ומצד שני, אני חווה דחיה מהתפיסה של המכור לנצח והטרמינולוגיה שנפוצה ב12 הצעדים. אז אני בעצמי לא יודע אם לקנא או לא...
זו לא פעם ראשונה שאני חווה את התחושה הזו של "למה הוא כן ואני לא?" 

למה יש חברים שמגיעים ומיד מתנקים וחווים שיפור עצום בחייהם ואילו אני, שביליתי מאות שעות במאות קבוצות ושיחות טלפון במשך חודשים ארוכים, לא זכיתי לטעום מהמעיין הזה.

פעם הייתי תוהה אם זה כי "לא סבלתי מספיק" אעלק... אם זה לא מספיק, מה כן?

אולי זו סתם מתנה שהם מקבלים מ'אוצר מתנת חינם'?

הסיבה שנכנסתי לכאן היא, שאיך שהוא התגלגלתי למקום שקשור ל12 הצעדים וזה הציף לי את כל הנושא מחדש. ושוב חוזר הניגון והלבטים.

אולי אני טיפש, אבל אני מנסה לא להאמין לקונספט של ה"מכור לנצח". ואני מת מפחד שאולי אני טועה...

אני מסרב להתעסק כל חיי ב"יום נקי" או בלחשוב על כל מבט. בתוכנית אולי היו אומרים, בצדק, שאני רוצה לשתות כמו ג'נטלמן. 

אני מרגיש במלכוד. מצד אחד, למרות שבאמת ניסיתי, לא הצלחתי ליישם את הצעדים ואת התוכנית. בגלל חרדה חברתית שאני סובל ממנה, כל קבוצה הייתה עינוי. לפתוח את הפה ולספר על מעלליי מול כולם - רק מלחשוב על זה נהיה לי רע. אני לא לגמרי מצליח להבין מה גרם לי להתמיד בזה כל כך. 
האובססיות המיניות שלי הלכו ותפחו. הן הרפו בצורה יחסית משמעותית, כנראה, רק כשהתנתקתי באופן מוחלט מכל מה שקשור או מריח קבוצות וצעדים.
אפילו הייתי נקי (משימוש אחר) תקופה של כמה שנים טובות. ללא קבוצות. בעזרת התערבות של פסיכולוג ובעיקר איזו תחתית שהגעתי אליה. 

מצד שני, אולי זו הדרך היחידה?
פעם מכור, תמיד מכור?
הרי ניסיתי כמה וכמה דברים והשבר מתדפק על חלוני יום אחר יום.

איבדתי שליטה על חיי זה ברור. אני לא צריך שום קבוצה או מכור שיגידו לי את זה. החיים קשים לי מאד. ההתמודדות הנפשית היא חוויה נוכחת יום-יום.

אני כן מרגיש שעם כל המשבר והשבר שאני חי בו כבר שנים, השנים קצת עוזרות להיות יותר מודע למה טוב לך ומה לא. זה לא בהכרח אומר שזה עוזר ליישם את זה. מצד שני יש דברים קשים בסבל רצוף. הרבה ציניות, הרבה חוסר אמון בשינוי וובעצמי. לאות גדולה. חוסר חשק. השלמה, אבל בקטע רע.

אני באמת לא יודע מה נדרש ממני. ישנם ימים שבהם התקווה ממני והלאה. קשה לחיות ככה. זה מאד לא יציב. אני נע ממצב למצב במהירות רבה. כמו ספינה טרופה בלב ים עם רב חובל שיכור. 

מקווה לטוב. ולעצתך, בה תנחני...

לילה טוב

מאוד נהנתי ממה שכתבת,
לאחרונה התחלתי תצעדים והקבוצות,
ואני בדילמה,
האם זה מתאים לי?
מרגיש לי כרגע,
שאני צריך תקבוצות במינון נמוך,
יחד עם איזשהוא תמיכה טיפולית מהצד,
אולי,
אלוקים ינחנו.
ומאוד נהנתי לקרוא פוסטים שלך מהעבר,
אוהבים...

בעצתך תנחני, מאוד מזדהה עם הכאב שלך. שולח לך חיבוק עצום מכל הלב.
אני לא יכול לעשות בשבילך את הבחירות שלך. אבל רק אומר שאני היום נקי חמש וחצי חודשים בזכות הקבוצות וריבונו של עולם.
נ.ב. אתה בכלל לא חייב "לספר על כל מעלליך" בפגישות. אתה יכול להרגיש חופשי להגיע לקבוצה ולשתוק כל הזמן. ויש הרבה שעושים את זה.

זה אכן נכון שבהתחלה עדיף לקחת את זה כמה שיותר ברצינות. חצי עבודה נותנת אפס תוצאה. אבל עם הזמן אפשר להרפות קצת. אני, כיום אחרי יותר משנה בSA, כבר כמעט לא עושה פעולות יומיות כמו כתיבה וקריאה, ומסתפק בקשר טלפוני והגעה לקבוצות מספר פעמים בשבוע.
יש כאלה שעושים פחות ממני, ויש כאלה שעושים יותר ממני.
עקרונית, אם זה עובד לך אז אל תיטרח יותר. אם זה לא עובד לך, אז תראה איפה אתה יכול להשתפר יותר.
בכל מקרה, גם אם לא תזיז אצבע ותיפול 10 פעמים ביום. אף אחד לא יסתכל עליך בעין עקומה או ימנע ממך להיכנס לקבוצות.

אולי כן ואולי לא. מי יודע. אם אני ארגיש שאני צריך יותר מאמץ אז אני אעשה את זה. לפחות אני מקווה שאלוקים ייתן לי את היכולת להבחין מתי אני על קצה הצוק, לפני הנפילה.
ואם זה לא יעבוד לי, אז אני אדע שצריך להוסיף עוד...

הספונסר זורם איתי. והחברים הותיקים אוחזים בדעה שכל אחד יעשה מה שטוב לו.
אין קמצוץ של כפיה מכל סוג בקבוצות של SA

תודה. 
כל אחד ומה שעובד לו. 

אכן אין כל קמצוץ של כפיה בקבוצות.
באופן אישי, מה שעובד לי וגם לספונסר שלי שנקי למעלה מעשור, זה להמשיך לעשות את הפעולות של החיבור באופן יומיומי, כמובן כל אחד לפי מה שעובד לו, וגם זה מאד אינדיבידואלי לכל אחד מה הפעולות שעוזרות ומחברות אותו. למשל, הספונסר שלי בין יתר הפעולות והקבוצות, הוא עולה לקבוצה טלפונית בשעה 9 בבוקר באופן יומיומי כבר למעלה מעשור.

גם אני לא הצלחתי להשתלב בקבוצות ולא מצאתי שם מזור או קבלה. גם לא חויתי ״נקיות״ יתרה אחרי שנכנסתי לקבוצות וניסיתי לעשות את התכנית.

על עצמי הבנתי שגם אם חשבתי שזו ה-תרופה וזה ההר שכולם רוצים להגיע אליו - אולי לא כך הדבר וזה כלי או תרופה לאנשים מסוימים אבל לא לכולם. גם לא בהכרח אנחנו סובלים מאותה מחלה (אגב טרמינולוגיה רווחת).

שמעתי מאיש מקצוע מסוים שאני לא היחיד, אז אולי תשמח לדעת שזה לא רק שנינו…