אני לא יכול להסביר את זה. יש משהו בגירויים האלה, המיניים, שמושך אותי. הגוף שלי רועד, הפה מזיל ריר כאילו אני הולך לאכול איזה סטייק, העיניים, שלא מעט פעמים כבר כמעט נעצמו מעייפות, פתאום נדלקות בתשוקה. זה אולי הזוי, אבל אני מרגיש חי יותר. ואני, כמו שאתם יכולים לנחש, רוצה לחיות, אז אני מחפש. ומי שמחפש - מוצא. זה מבייש אותי לכתוב את זה, אבל לפעמים מספיקה מילה, או איזו שאלה תמימה של טרמפיסטית, והגוף שלי מתחיל להגיב. אני אובססיבי. כל הזמן מחפש. מחפש, מחפש. אומרים שגברים הם ציידים - אתם לא יכולים להאמין כמה אני מומחה בלצוד מין. או ריח של מין. זה לא ייאמן! אין תחומים אחרים שזה קורה לי בהם. החברים שלי תופסים אותי כבן אדם שקול, יש כאלה שאפילו חושבים שיש לי 'שכל של תורה' ואיזה מן שאר רוח כזה, שגורם להם לרצות להתייעץ איתי. איזה רוח ואיזה נעליים. כל רוחו יוציא כסיל. ועל מה, לעזאזל, על מה אני מוציא את הרוח שלי - על הנשים הכי מסכנות בעולם? על פלקטיות אנושית? במחשבה שנייה זה אפילו לא נכון לומר שאני מוציא את הרוח שלי 'על' מישהי. זה בכלל לא משנה. אני כל כך מרוכז בעצמי, כל כך אובססיבי, שמזמן כבר הפסקתי לחשוב למה ואיך, ואם היא מוצאת חן בעיני, ואם בכלל אני רוצה, ואם יש לי זמן, וכל ה'אימים' האלה שממלאים את החיים של אדם נורמאלי וגורמים לו לחיות חיים נורמליים.
בנושא הזה - אני פשוט מטורף. היום אפילו הולכים להכניס את זה לDSM כך שתהיה לי חותמת רשמית - מטורף למין.
לאחר שהתקדמתי בתוכנית (ולשמחתי, גם לאחר שאשתי מעבירה לי את המסר הזה באמון שקט ואוהב) הבנתי שלמרות שאני לא מצליח להאמין למה שאני כותב עכשיו, אני לא באמת מכור 'למין'. 'המין' הוא רק סימפטום. הוא לא הבעייה.
הבעיה היא שאני שבור. משהו אצלי בפנים ריק, מלא כמיהה ל'עוד', וכמו חור שחור - בולע את כל מה שהוא יכול. וככל שעובר יותר זמן, עוד חלקים מהחיים שלי נבלעים ונעלמים, ולמפח נפשי - שום דבר לא צומח מזה. אז אני מחפש, באובססיביות, אני אפילו מרגיש, בלא לשים לב לפרדוקסליות המבחילה של המחשבה הזו - שההיא, שאני הולך אליה במקום להיות עם אשתי, היא תיתן לי את זה. היא תתאווה אלי, היא תרצה אותי באמת. היא תמלא לי את החור הזה שאני לא יודע מה לעשות איתו. אני חייב להודות שלא תמיד זה כל כך פרדוקסלי, לפעמים הדרך הרבה יותר פשוטה - אני חייב להרגיש בעמדת כוח. אחראי. מחושב. בעל ידע. אדם מלא כבוד. מטורף, נכון, תמיד ידעתי שמי שרודף אחרי הכבוד - הכבוד בורח ממנו, אבל עד שהייתי בתוכנית לא הבנתי מה אני עושה - לא הבנתי שאני רודף. לא שמתי לב לנואשות בה אני צריך את ההערכה של האחרים, את המשמעות שרק הם, לתפיסתי, יכולים להעניק לקיומי.
אז ברחתי. שם, בהתפרצויות, הייתי מלא חיים. אנרגטי. שלטתי בעסק. הייתי מוערץ, נותן, בעל משמעות.
אני מכור, חברים יקרים, מכור בכל מובן המילה. אבל לא, המין הוא רק הסימפטום, אני מכור לתאווה, והיא, בחוסר רחמים כזה שרק אדם מכור יכול להרגיש, הורסת לי גם את המין.
תודה ליוני (לב טהור) שעורר בי את הצורך לכתוב ולתת ביטוי בכתב לדברים שרוחשים בליבי.