אני אישית חושב שלא מדברים מספיק על הנושא של כפי שאנו מבינים אותו, כי בחוויה שלי הוא המפתח לתכנית. אני כותב את הדברים מחוויה אישית שלי ולא כאיזה תובנה חכמה שעלתה במוחי. כבר שיתפתי על זה בפורום אבל הפעם אנסה לכתוב על כך מזווית שונה. הבה נחזור לספר הגדול. חברו של ביל אומר מספר לו שהוא החל להאמין באלוקים ואלוקים עזר לו. ואז בעמוד 13 ביל מתאר שהוא תמיד האמין בכוח עליון אבל "ביחס לדתות של העולם וביחס לכמרים כאן נפרדתי. כשהם דיברו על אלוקים אישי שהיה האהבה והכוח וההכוונה העל אנושיים התעצבנתי והמוח שלי נאטם בפני התיאוריה הזאת".
אני לא יודע מה עם אחרים אבל לגביי זה בדיוק מה שקורה אצלי. אומרים לי למסור לאלוקים ואז אני מנסה למסור אבל לצערי הקשר שלי עם אלוקים הוא מעוות ומלווה בהמון פחדים ורגשות שליליים אחרים, וכמה שלא ניסיתי להשתחרר מזה במשך שנים רבות בלימוד על בטחון ואמונה בה', ברגעי האמת הרגשות האלו תמיד צפים שוב ושוב. ובכל זאת מסרתי, ואז במשך כמה חודשים חשבתי שאני מוסר אבל לא היה לי קשה באמת אז המסירה הזו לא עמדה במבחן אמיתי. לא הגעתי לרגע פורענות אמיתית על מנת לבחון האם השלווה שאני כביכול חש היא אמיתית או מדומינת.
כששיתפתי את אשתי זה היה רגע מבחן אמיתי. ופשוט הרגשתי איך הכלים שהתכנית אמורה לתת לי לא עושים את העבודה. עכשיו אני מבין שעשיתי צעד ראשון ושני אבל את השלישי לא הצלחתי. ופתאום היתה לי הארה כזו איך לבצע את הצעד השלישי.
אבל לפני שאתאר מה שחשתי, אחזור רגע לספרות. ביל כותב: "חברי הציע מה שנדמה בזמנו כרעיון חדשני. הוא אמר "מדוע לא תבחר את האלוקים לפי המושגים שלך?". והוא ממשיך: "הצהרה זו הכתה בי קשות. היא המיסה את ההר הקפוא של השכלתנות שבצילו חייתי ורעדתי שנים רבות. לבסוף עמדתי באור השמש".
"זו היתה רק הנכונות להאמין בכוח גדול ממני. לא נדרש ממני שום דבר נוסף על מנת להתחיל. ראיתי שמנקודה זו אפשר להתפתח. על בסיס זה של נכונות מלאה יכולתי לבנות את מה שראיתי אצל חברי."
עכשיו הגענו למקום רגיש, כי אנחנו לכאורה שונים מביל, הרי אנו מאמינים בני מאמינים, ולכאורה הקטע הזה לא רלוונטי בשבילנו. אז בקובץ על 12 הצעדים שניתן להורדה באתר של שמור עיניך ונכתב על ידי חבר וותיק שאני עפר לרגליו בהחלמה הוא מנסה לתרץ את זה אבל לדעתי הוא כתב את הקובץ כשהוא יותר מידי בהחלמה, ובשבילי כמתחיל ההסבר שלו לא מספיק.
לדעתי, מאחר שתכנית 12 הצעדים היא תכנית של חוויות ולא של תובנות, הקטע הזה רלוונטי בשבילי לגמרי. כי נכון שאנחנו מאמינים בני מאמינים, אבל האמונה הזו נמצאת בראש, ויתכן שבלב שלנו וברגשות שלנו, לפחות בחלק מהרגשות שלנו, הגישה שלנו כלפי אלוקים, עם כל הכאב היא די דומה לטענות של ביל. הוא כותב: " כשהם דיברו על אלוקים אישי שהיה האהבה והכוח וההכוונה העל אנושיים התעצבנתי והמוח שלי נאטם בפני התיאוריה הזאת". לצערי יש בי רגשות עמוקים ביותר שאלוקים מעולל לי רע, אז נכון שאני מכיר את כל ההסברים וכו' אבל הרגשות האלה נמצאים שם. אני לא יכול להתכחש להם.
זה חלק מהמחלה שלי, אז גם כאן ביל נותן את התרופה. לבחור את האלוקים לפי המושגים שלי. מה זאת אומרת לפי המושגים שלי? אלוקים שאני מוכן לקבל אותו, שאין לי טענות כלפיו ואין לי דרישות ממנו.
כלומר, למרות שלימדו אותי ואני מאמין ויודע בדיוק מי זה אלוקים, אם אני רוצה למסור לו באופן שאני באמת נכנע, באמת מוריד ממני את האחריות, באמת מגיע לשלווה, אסור לי שיהיו לי טענות כלפיו, כי אם יש לי טענות כלפיו אז אין כאן לא כניעה ולא מסירה ובטח לא שלווה. ואם את האלוקים שעליו גדלתי חוויתי (שוב פעם הדגש הוא על החוויה הרגשית. ההבנה פה לא חשובה) כמשהו שיש לי טענות כלפיו, ויש לי דרישות ממנו, אז הדרך היחידה שלי למסור ולהיכנע ולהגיע לשלווה היא לשכוח כרגע ממה שלימדו אותי, ולבחור את האלוקים לפי המושגים שלי. כלומר להתחבר לחוויה רגשית שבה אני מוסר לאלוקים בלי שיש לי טענות כלפיו ואין לי דרישות ממנו כנ"ל. איך לעשות זאת?
אז לפני שמאשימים אותי בכפירה, אני ינסה להסביר את זה באופן שלדעתי אין בו כל כפירה. האמונה שלנו באלוקים מורכבת מכך ש1. אני מאמין שהוא כח גדול ממני. 2. אני מאמין שהוא ברא את העולם. 3. אני מאמין שהוא ממשיך להחיות את העולם בכל רגע. 4. אני מאמין שהוא בחר בנו מכל העמים. 5. אני מאמין שהוא חפץ לעשות לי רק טוב וגם מה שנדמה לי רע הוא בעצם טוב.
ברמת ההבנה אני תמיד מבין את הדברים כך. אבל מה קורה ברמת הרגש? האם אני תמיד מרגיש שהוא רוצה לעשות לי רק טוב? לצערי לא. אז מה, אני כופר? ובכן ברמה מסוימת, וזה גם כתוב בספרים הקדושים זו כפירה. "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". ובכל זאת, כולם כועסים לפעמים. אז מה, כולם כופרים?
עכשיו בא נתבונן רגע, כאשר אני כועס ולא מוכן לקבל את זה שאלוקים עושה לי רק טוב, האם באותו רגע אני לא מוכן לקבל את כל הסעיפים שפירטתי קודם, שהוא כח גדול ממני, שאני מאמין שהוא ברא את העולם, שאני מאמין שהוא ממשיך להחיות וכו'? ממש לא. אני ממשיך להרגיש שהוא כח גדול ממני, ובכל זאת אני לא מוכן להרגיש שהוא עושה לי רק טוב.
זה המצב הרגשי שלי ואין לי דרך לברוח ממנו.
ובכן, זה בדיוק מה שקורה עם ביל בספר כשהוא פוגש את החבר שלו, הוא לא מוכן לקבל את זה שאלוקים שולט בעולם ושהוא שולט באהבה, אבל הוא מוכן לקבל את זה שיש בשמים כוח גדול ממנו. ומה הוא מגלה? שזה מספיק לו. הוא יכול להתחיל למסור, הוא יכול להתחיל להיכנע. הוא יכול להוריד את האחריות מהכתפיים שלי והפסיק לשלוט.
אצלו זה קורה ברמת השכל, ברמת ההבנה, וברמת השכל וההבנה אני אמנם שונה ממנו כי אני כן מאמין שאלוקים שולט בעולם ושולט מאהבה, אבל ברמת הרגש גם לי יש בעיה להאמין שכל מה שה' עושה לי הוא טוב.
אז כאן אני יחזור לסיפור שלי על כך שלאחר ששיתפתי את אשתי הרגשתי מצוקה מאד גדולה, ולא הצלחתי למסור אותה לאלוקים. ואז פתאום היתה לי הארה כזו והצלחתי למסור. איך עשיתי זאת? כי מסרתי לאלוקים ככח גדול ממני. זהו. בדיוק כמו ביל. (כלשונו: לא נדרש ממני שום דבר נוסף על מנת להתחיל ") לא ככח שבחר בי מכל העמים. לא ככח שחפץ להיטיב עימי. באותו רגע זה היה ה"אלוקים כפי שאני מבין אותו", כפי שאני מוכן לקבל ולהשלים איתו. לכן גם יכולתי למסור ולהיכנע כי באותו רגע שמתי את הציפיות שלי והדרישות שלי בצד. העיקר להוריד את האחריות והשליטה מהכתפיים שלי.
כלומר, אני בבעיה שאין ביכולתי לפתור אותה בכוחות עצמי, אני מכיר בכך שכח גדול ממני יוכל לעזור לי, אז אני מוצא את אלוקים ככח גדול ממני ומוסר לו ונכנע לו שיעשה עימי כרצוני. באותו רגע אני לא נכנס לשאלה ולא לציפיה מה הוא יעשה איתי. (למרות שברמת ההבנה אני יודע שאני אמור לצפות ממנו שיעשה לי רק טוב, כרגע אני לא חושב על זה כי אם אתמקד בזה אני לא אוכל למסור) כך אני יכול למסור גם כאשר הגישה הרגשית שלי היא שיש לי טענות ותביעות כלפי אלוקים, כי כרגע אני לא חושב על אלוקים ככוח שצריך או חפץ לעשות לי רק טוב, אלא מתמקד בזה שהוא כוח גדול ממני.
