אנסה להסביר טיפה יותר ונראה לי שנסיים כאן את הדיון:

במשך שנים ארוכות ידעתי שיש לי בעיה אבל בכלל לא ידעתי שיש פיתרון. כאשר הגעתי ושמעתי שיש פיתרון, מה גרם לי לנסות? כמובן העובדה שראיתי אחרים שזה עבד עבורם, וכך השתכנעתי ש"כח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות". ברור שאם אף אחד לא היה אומר שהוא ניסה והצליח - לא הייתי מאמין בכך. היה לי נסיון ארוך עם בכיות לאלוקים וזה לא עבד. אחרי הצעד הראשון בו נכנעתי והודיתי שאני חסר אונים, לא קפצתי פתאום ואמרתי: "וואו, יש לי רעיון, אפנה לאלוקים", ממש לא. מה שעשיתי זה להתבונן סביבי ולרכוש אמון בכך שבכלל יש סיכוי שאלוקים יעשה את העבודה הזאת עבורי.

ובמהות זה לא השתנה למרות שכעת כבר יש לי היסטוריה יותר טובה איתו ואני כבר יותר מאמין בו. בכל פעם שאני מגיע לקרעית וכל מה שאני רוצה זה לשקוע בתוך עצמי, אני חייב קודם כל להשתכנע שבכלל אפשר לצאת מכאן החוצה ושיש מי שיעשה את זה עבורי. אם אני לא משוכנע בכך - אני סתם מקשקש את הצעד השלישי אבל לא באמת עושה אותו.

תודה רבה.

בשביל מכור עם ריכוז עצמי גבוה כמוני, תימצת הספונסר את הצעדים כך:

מצב נתון: אני אלוהים.
צעד 2 - אני לא אלוהים.
צעד 3 - יש אלוקים.

בשבילי, אין שום דרך לדלג על צעד 2, מה גם שהוא קשה לא פחות מצעד 3.

חברים יקרים, לא הצלחתי להבין את הדיון שהיה כאן

סוד כתב ש  כדי שאמסור את חיי ורצוני בידי כח כלשהוא, אני חייב קודם לכן להיות משוכנע שאותו כח אכן יכול לעשות עבורי את מה שאני לא יכול לעשות בכחות עצמי. כל זמן שאני מפקפק בכך - לא אשחרר את אחיזתי ולא אתן לאלוקים את המושכות.

חברים שיתפו כל אחד בסגנונו הוא כי הם אכן משוכנעים שיש מי שיעשה עבורם. אם כך הרי שהם אכן הגיעו לאמונה.. אז היכן הדיון?

יש מקרה שאגיע לאמונה רק אחרי שאתבונן או ארשום על הדף או אדבר עם חבר. ויש שאגיע לאמונה מהר יותר. זה לא אפשרי?

שאלת מה הדיון, אסביר מה ההוא אמינא. (מה חשבתי בהתחלה)

צעד 2 - הגענו לאמונה....
השאלה היא, אם כבר הגעתי לאמונה אתמול, מהו הצעד עבורי היום?
האם לא היה אפשר להגיע לאמונה שההוא כל יכול גם לפני צעד 1?
איך בכלל אפשר להגדיר אמונה שהיא נתון קיים כצעד. ובפרט כשכבר אני שם ואין לי לאן לצעוד?

זאת ההו''א...

כאוב, הדיאלוג כפי שאני קראתי אותו היה מסביב לצעד השני, הפיזי, לא די להאמין בלב - בראש, שהמצב ישתנה, ישנו צורך אמיתי לפנות החוצה לגורם אנושי ממשי. לא להשאר לבד, היו שייתרו את הפניה, טענו שניתן לדלג עליה, היה מי שגרס שהיא הכרחית, קריטית לדרך.

חברים, אנצל את ההזדמנות להאיר היבט נוסף על ידי שאלה, ואם הגעתי לאמונה פעם אחת, מדוע שאצטרך עוד להגיע? הריני מאמין? התשובה היא בהמשך הצעד: 'להחזיר לשפיות'. כמי שיוצא מהשפיות ומוחזר אליה מדי יום, עלי לשוב ולהאמין בכל פעם מחדש. 

הושעיה יקירי, תודה שהסברת את ההו"א [אכן כל קושיא היא קושיא. חבל שלא זכיתי לללמוד איתך חברותא סוגיא טובה :)]
אבל הייתי שמח אם תסביר גם את המסקנה.?

אסירות יקר קראתי אותו אחרת ממך לכן לא הבנתי , יתכן שטעיתי.
אגב בספרות של האלכוהוליסטים מגדירים את צעד 2 כצעד שאין בו פעולה, הם גם לא שמים דגש על לשוחח עם חברים. ובכלל הם היו עוד לפני עידן הסוללרי.. אם היה צורך לשוחח עם חבר בשביל לבצע את צעד 2 עם מי הם שוחחו באותו רגע?

בין טלגרמה אחת לשניה הם רצו ברחובות ניורק וחיפשו שיכורים שיקשיבו... ובאמת ב 12 & 12 ההתייחסות לצעד השני שונה במעט מהספר הגדול, שלא לדבר על הספר הלבן.

גם בספר הגדול וגם  12 & 12 לא ראיתי שצעד 2 נצרך להיות מלווה בפעולה כזו.

[אני מתדיין איתך רק בשביל הכיף לא כי זה ישנה משהו להחלמה שלי.. ]

כאוב היקר, המסקנה לבקשתך.

אמונה היא לא רק ציטוט של המילים 'אין עוד מלבדו' והכרה כללית שהוא הכל. (עד שמישהו דורך לי על....)
האמונה בצעד זה היא תגובה לחוסר השפיות ואבדן השליטה על חיינו בצעד 1.
כל פעם שאנו חשים חסרי אונים מול התאווה ואבדן שליטה, עלינו להכנס לצעד מעשי.
'הגענו לאמונה'. אמנם העיקר להגיע, אולי הדרך פחות חשובה מהמטרה. אך סוף כל סוף זהו צעד נפרד מצעד 3.
כאן אני משתמש ב'אמונה אקטיבית' שבתחושת החוסר אונים שאני חווה הרגע, ושנראה כי האובססיה היא טעם החיים בעצמם, בדיוק שם כשאני לא מאמין! שיש חיים בלי הסם, אז עלי להפעיל את האמונה.
אם על ידי חברים, אם על ידי כתיבה, אם על ידי דיבור עם עצמי, יש ערך בפניה החוצה.
כשנגד כל הסיכויים, אני מפעיל את האמונה בצעד 2. האמונה כעת במבחן.
הצעד הוא להגיע לאמונה מדריכה, (אומן את הדסה) אמונה שתדריך אותי להגיע לצעד 3. רק האמונה שהוא יכול ורוצה תגרום לי למסור לו את חיי בצעד 3.
ובזה תירצנו את השאלות.
יובן שצעד 2 נצרך כל פעם מחדש ביחס לצעד 1 וכדי להוליד את צעד 3.
והמעמיק ימצא את תורף הדברים בתגובה של אסירות...

כאוב,

אני חושב שהדברים שונים מאדם לאדם, אבל כולם עשו פעולה ממשית מאוד בצעד השני. בספר הגדול הם כביכול מדלגים על הצעדים הראשון והשני, אבל למעשה הם מקדימים פרקים שלמים לכך בדיוק. למה כל הסיפור של ביל, הפרק על האלכוהוליזם והפרק על יש פתרון? זה לא נכתב כדי שנהיה חכמים (ידע הוא לא כח) אלא זאת המשמעות המעשית של הצעדים הראשון והשני.

כאשר הגעתי לכאן בפעם הראשונה לא הסכמתי להכנע, אבל כשהגעתי בפעם השניה ולא היה כאן אף אחד מחלים - ברור שלא יכולתי לעשות את הצעד השני. איך בדיוק יכולתי לרכוש אמונה שכח גדול יחזיר אותי לשפיות?

אז הלכתי לפסיכולוג ששלח אותי לקבוצה ושם שמעתי סיפורים של חברים שהחלימו וזה היה למעשה הצעד השני שלי, ורק אז יכולתי להסכים לעשות את הצעד השלישי.

זה נכון לא רק באופן חד פעמי אלא בכל משבר בחיים שלי שנראה שאם אתן לאלוקים את המושכות הוא יהרוס הכל. אני חייב לעשות צעד שתיים (בכל דרך אפשרית. לא חייב להיות כתיבה כמובן), כדי להגיע לאמונה הזאת שבלעדיה אין המשך לצעדים.

סוד היקר

גם בספר הגדול לא דולגו צעדים 1 ו2 והם אכן מבוארים בפרקים שהזכרת וכפי שהסברת.

ונכון הוא שאני צריך להגיע לאמונה לפני צעד 3 ולהגיע לאמונה היא מונה שיש מי שיכול ורוצה לעזור ופי שהסברת אתה ושאר החברים
["שעיה" קורא לזה אמונה אקטיבית ומדריכה]

רק שהדיון כאן היה אם ישנה אפשרות להגיע לאמונה בלי פעולות ממשיות, אם ישנה אפשרות שיקרה אצלי התוצאה של ההגעה לאמונה בלי הדרך שלפעמים או לאחרים נדרשת.

ועל זה כתבתי שאני לא רואה מקור לכך, וסיבה לכך, שהיא לא יכולה לקרות, ואף הוספתי שבספרות מתואר צעד 2 כצעד של הרהורים.. ולא כצעד של עשיה, [אגב בספר 12 & 12 בסוף צעד 2 מוסיפים שם כי כל קבוצה כזו מהוה אישור לאותה אמונה, אישור לאמונה היא לא האמונה בעצמה היא רק אישור.]

יתכן ולא תהיה בי האמונה האקטיבית והמדריכה בלי לפעול בשבילה וייתכן שהיא תהיה בלי לפעול בשבילה.

[טעיתי? אם כן אשמח להודות בטעות.]

אל תקפוץ כל כך מהר להודות בטעות. נראה לי יותר כמו שתי זוויוות על אותו דבר.

בהבנה שלי, הפוסט הזה והדיון לא עוסקים בשאלה איך עושים את הצעד הראשון (בכתיבה, במחשבה או בקפיצה בחבל) אלא בכך שהוא צעד הכרחי לכל דבר וענין - ובכל זמן.

תודה רבה סוד אני בדיוק עובד על הצעד הזה וזה ממש עזור לי להבין מה אני חייב בשביל שצעד שלש יעבוד