צעד 10
המשכנו - שגינו - הודינו - מיד!
מתוך הספר הגדול: הצעד העשירי מציע שנמשיך ונעשה חשבון נפש וכך נוכל לתקן כל שגיאה חדשה שוודאות נעשה. עלינו להתפתח בהבנה ויעילות, התהליך נמשך כל חיינו. עלינו להוסיף ולעמוד על המשמר כנגד האנוכיות חוסר הכנות הטינה והפחד. כשהם מופיעים, לא אם, כשהם. מיד נבקש מאלוקים שיסיר אותם. מיד נדון בהם עם משיהו. ובמידה וגם פגענו באחרים מיד נבקש סליחה. נמשיך לתרגל התנהגות סבלנית ואוהבת. נמשיך לשאול את עצמנו באופן קבוע כיצד אוכל לשרת את רצון אלוקים בצורה הטובה ביותר.
מתוך הספר הלבן: "המשכנו..." החוכמה הפשוטה שבמילה האחת הזאת. המהות של הצעד הזה – ושל התוכנית – היא תהליך נמשך. אנחנו מחליפים את תהליך ההתמכרות בתהליך של החלמה והתפתחות אישית. הצעד העשירי הוא המשך של חשבון הנפש בצעדים הרביעי והחמישי, הוויתור על הפגמים שלנו בצעדים השישי והשביעי, ותיקון הפגמים בצעדים השמיני והתשיעי, כולם מבוססים על הכניעה האישית בצעדים הראשון, השני והשלישי ומבוצעים על בסיס יום-יומי ובחיים היום-יומיים.
חיי היום-יום הם הזירה שבה נבחנת הרוח האמיתית של התוכנית. לכן האישה, הילדים, ההורים והאחים, הבוס, העמיתים לעבודה וחברינו בתוכנית כולם מייצגים את ההזדמנות הגדולה ביותר ליישם את העקרונות הללו וליצור אחדות וריפוי. הצעד העשירי הוא הצעד שאנחנו מבצעים בכל מקום שבו יש לנו אינטראקציה עם אנשים, במיוחד בבית, בעבודה ובַּפגישות. שם האקשן, שם החיים, שם האנשים ושם האגו הערמומי, המבלבל ורב-העוצמה שלנו נמצא. אנחנו עושים את הצעד העשירי מיד, על המקום, קרוב לשיא האקשן ככל שאפשר. אין דרך אחרת, מהירה יותר או טובה יותר להבריא. אנחנו יושבים אחרי סצנה טעונה רגשית, ושואלים את עצמנו, למה אני מוטרד? במה אני טעיתי? מה אני עשיתי או לא עשיתי שגורם לי להרגיש כך? איך אני יכול לתקן את זה? כתיבה מסוג זה יכולה לחולל פלאים.
"טעיתי...". בין שני אנשים, זאת המילה היפה ביותר בעולם. היינו מעולים בלהגיד, "אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני רוצה אותך". זה היה קל. לעתים קרובות השתפכו המילים החוצה בזרם של רגשות מטושטשים – היישר מתוך המחלה שלנו. אבל את המילה הקטנה הזאת, המודה שהיינו לא בסדר, הכי קשה לומר. למה? למה הייתה זו המילה שדרשנו מאחרים אבל מעולם לא יכולנו לתת? למה מכל שנים-עשר הצעדים, כפרת העוולות ובקשת הסליחה מאחר הן הקשות ביותר והפחות ממומשות? למה רבים כל כך מאיתנו, גם אלה המנוסים בתוכנית של שנים-עשר הצעדים – שלעתים יודעים להתנסח היטב ושצברו שנים רבות במפוכחות – לא יכולים בשום אופן לומר את המילה הזאת?
האם זה משום שהמילה הזאת היא הקשה ביותר לאגו שלנו? האם זה משום שהיא כופפת אותנו לרמה של האדם האחר ומאיימת למקם אותנו מתחתיו או מתחתיה? האם זה משום שהיא חושפת אותנו בחולשתנו הגדולה ביותר, במה שאנחנו באמת, והופכת אותנו לפגיעים וחסרי-הגנה? האם זה משום שהמחסום שתשבור המילה הזאת אינו רק המחסום שהקמנו בינינו לבין האחר, אלא גם המחסום בינינו לבין אלוקים? (אחרת, למה אנחנו מרגישים מנותקים מאלוקים כשאנו מטפחים בלבנו שליליות חסרת-תקנה?) האם זה משום שכדי להתוודות על שפגענו באחרים, עלינו קודם להיות מוכנים לסלוח להם? ומי יכול לסלוח? סליחה לאדם אחר היא המעשה האלוקי ביותר שאנו בני האדם יכולים לשאוף אליו.
מתוך הספר 12&12: הצעד העשירי מעביר אותנו אל המפוכחות. לא רק של הגוף, של הנפש. הנשמה. כשחשבונות העבר מסודרים, ניתן להיות בהווה. בלתי אפשרי לדלג מעל "להנגאובר" רגשי. בחינה מתמשכת הכרחית למי שרוצה לחיות חיים רוחניים. תירגול סבלני ומתמיד של חשבון נפש אישי בעיצומן של "מערבולות ריגשיות", גם אם הן מוצדקות, הוא המפתח להתפתחות וחיים טובים.
לעת ערב, אולי רגע לפני השינה, עורכים רבים מאיתנו את מאזן יומנו. זה הרגע המתאים להיזכר כי אין עורכים תמיד את ספירת המלאי 'בדיו אדומה' לשלילה בלבד. יום עלוב הוא באמת היום שבו לא עשינו מאומה נכון. למעשה שעות הפעילות שלנו מלאות בדרך כלל בדברים חיוביים. כוונותינו הטובות, מחשבותינו הבונות, ומעשינו הטובים, נמצאים גם הם מול עיננו. ייסורי הכישלון הופכים להיות לנכס. הם מדרבנים אותנו להמשיך הלאה. לאחר שבחנו כך את יומנו, מבלי שפסחנו ברשימתנו על המעשים הטובים שעשינו ולאחר שערכנו חיפוש פנימי ללא מורא ומשוא פנים נוכל אז להודות לכוח העליון על הברכות שקיבלנו ולהירדם במצפון נקי.
מתוך הספר 'צעד קדימה לפעולה': קיבלנו שבכל פעם שאנו מוטרדים אנו צריכים לשנות משהו בתוכנו. התחלנו ליישם הבלגה, למתן תגובות חפוזות, מפני שהם בדרך כלל היו פזיזות. נעשינו זהירים אפילו עם תגובות נלהבות לאירועים. עם הריכוז העצמי שלנו גרמנו לפגיעות, על ידי שהתפארנו בהצלחות שלנו, או שאיבדנו את עצמנו מתוך שאננות. השגנו מבט בעל ערך על ידי הפוגה, תפילה לבהירות ובקשה להשתחרר מגאווה מפחד ומריכוז עצמי.
שוחחנו עם חבר מפוכח נוסף לפני שהגבנו, זה אפשר לנו את הזמן והמרחב להם היינו זקוקים. הזיהוי וההודאה הכנה בפני עצמנו בדרך כלל לא הספיקה. הפחד אמר לנו שאם אנו טועים איננו שווים. להיות לא בסדר מהווה עבורנו איום על החיים. בזבזנו כמויות רבות של זמן וכוח בכדי להוכיח לאחרים שצדקנו. מה אנו מעדיפים – להיות צודקים או מפוכחים? להיות צודקים או שלווים? להיות צודקים או שמחים? חופשים ומאושרים? הודינו בשגיאות שלנו וחיפשנו את הפעולה הנצרכת בכדי לתקן את הדברים. חמדנו שחשבון נפש מתמשך מונע מטעויות ההווה שלנו להפוך לחורבן העתיד שלנו.
רק להיום אשאל את עצמי: אני מוטרד? מה אני מעדיף? מתי הפעם האחרונה שעשיתי חשבון נפש? נתקלתי לאחרונה בשגיאות שלי? הודיתי בהן מיד? ראיתי גם את הדברים הטובים שיש בי?
- - - - - - - - -
חברים יקרים, הנכם מוזמנים לשתף 'בטעויות' שלכם. ובמיוחד במה עשיתם לאחריהן.. נא שתפו בניסיונכם בצעד העשירי.
