מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים?
מתי בעלי התוכנית יעידו עלי שעברתי את השלב הראשון?
האם בשביל להגיע לחסר אונים אני צריך לעבור חיים קשים. כלומר אני צריך
להרגיש בכך. בעובדה שאני אכן חסר אונים, ושזה אומר שכל עוד שלא הרגשתי את הדבר הזה הנקרא חסר אונים - עדיין אפילו את הצעד הראשון לא עשיתי.
או שלאו דווקא, אלא מספיק שאני יחשוב עם עצמי על כל עניין התאווה עד שאבוא למסקנה שאי אפשר לי להילחם מולה וגם אם אלחם לבסוף אכשל, ומאחר וכן עלי לכרוע ולהיכנע לכל הדבר הזה, ושזה אומר, שעלי להוריד את השלטר הראשי, היינו השלטר של שני הכוחות; כוח הרצון לראות וכוח המתנגד לראות.
גם ההגדרה/התובנה שהגעתי לתחתית שמשם אני בא להודות בחסר אונים - יכולה להשתנות. מהיום הזה ליום המחרת. בגלל כל מיני נתונים חיצוניים. ומה שזה אומר שאין באמת מושג של תחתית, אלא כל העניין הוא מתי, באיזה רגע, אתה תופס את עצמך בחיים -
מול דבר אמיתי. (כלומר מתי מתעורר בך הניצוץ של החיים האמיתי).
ומה קורה אם הצלחתי (לא משנה איך) להגיע ולהודות בחסר אונים שלי מול התאווה ומכך להיכנע לכל הדבר הזה. אז השאלה היא, מה קורה לאחר זמן ארוך - האם צריך להזכיר לעצמי מדי פעם או כל הזמן שאני חסר אונים? או שאני נכנס למין מסגרת או הרגל שבו אני חי במהות ובמציאות של חסר אונים - ומפה תהיה ההשלכה לעשות פעולות בשביל שאני חסר אונים.
אבל זה לא נגמר.. כי אני יכול לעשות פעולות ולומר שאני חסר אונים בשעה שכל הדברים האלו באים ממקום שאתה חושב עצמך לגבור ויכול מול התאווה ואז שוב בעקיפין אתה לא מודה בחסר אונים שלך.
ועוד אני רוצה לדון בדבר; האם חוסר האונים זו כניעה של ביטול
האני1) או סוג של שקלול החיים - במה אתה בוחר; בחיים או במוות? שרק בגלל ערך ומשקל החיים אני מעדיף לוותר על התאווה ולקחת במקומה את החיים. אבל אם נניח שבאמת התאווה הייתה שווה יותר מהחיים הייתי לוקח כביכול אותה במקום החיים.
ובעצם מה שיוצא מפה שזה עניין של שקלול של כדאיות של כל הדבר הזה הנקרא חסר אונים. במה יותר כדאי לבחור? - בתאווה או בחיים? היינו מעמידים דבר מול דבר ורואים מי שוקל יותר ובו בוחרים.
1) כלומר אין לי כל רצון שהו (לא רע ולא טוב), מבטל את כל רצונותיי לגמרי. [דהיינו אני מבטל את כל כולי לאלוקים שכביכול אין כזה אדם והוא איננו קיים - ביחס לאלוקים].
ומה עלי לעשות כעת לאחר ביטול הרצונות כולם (המתנגדים והרוצים את התאווה)? עלי לבחור במה שנכון לעשות. והנכון הוא מה שאלוקים רוצה!
ולפי זה, כל מי שמבטל עצמו לגמרי, מבטל את
האני שלו - הוא הנקרא שהודה בחסר אונים. אבל מי שרק עשה את הצעד משקול של חיים או מוות - לא עשה את הצעד הראשון טוב כמו שצריך. (אבל בכל זאת אפשר לומר כי הוא הדבר הכי דוחף שיש - לקיים את כל ה12 צעדים כהלכה
כולל הצעד הראשון).
או אולי משהו אחר לגמרי, והוא שכל שלושת הצעדים הראשונים מטרתם להוביל אותנו לאיפוס העצמי ולביטול כל הרצונות שלנו - לביטול האני?
ועוד שאלה בדרך אגב, האם להגיע ולהודות בחסר אונים מול התאווה - זה בעצם מגביל לענווה האמיתית והפך הגאווה? כלומר במידה וארכוש את הענווה ואתנהג בה האם בזה כבר עברתי את הצעד הראשון?
אז נוכל לרשום פה כמה שאלות מסכמות:
1. האם ניתן להגיע לחוסר אונים באמת, ובשלמות?
2. האם הדרך לבוא לזה היא רק בהרגשה או רק במחשבה, או צריך את שניהם, או אפשר באחד משניהם להגיע לזה?
3. האם ניתן להשתמש בחוסר אונים חלקית בשביל להתקדם?
4. האם הפעולות שאני עושה לאחר מכן
'מגלות את הפנמיות שלי' שאכן הנני מודה
באמת בחסר אונים שלי?
5. האם חוסר אונים - זו תוצאה, תוצאה של שקלול העדפה ובחירה בין חיים למוות וכיוצא בזה? או שהודאה בחוסר האונים זה דרך לבטל את
האני שלי, היינו ביטול ואיפוס של כל הרצונות - הרעים והטובים כאחד?
6. האם צריך מפעם לפעם לחזק בקרבי/בעצמי את זה שאני חסר אונים - על ידי פעולות או דיבורים כלשהם, או קריאה ומחשבה, או אפילו להימצא בקבוצות על מנת להזכיר ולחדד לי את העובדה שבאמת אתה חסר אונים ואסור לך לשכוח את זה לרגע?
7. כיצד ניתן לשמור על ההודאה בחסר אונים לאורך זמן?
8. ושאלה לסיום, האם חסר אונים זו הענווה בעצם? זה הדבר המגביל לענווה או המבטא אותה?
תודה רבה לכם.
____________
לי נראה שהצעד הראשון הודאה בחוסר האונים - הוא ביטול העצמי,
אין רצונות! ועלי לבחור לעשות את מה שנכון לעשות. אבל על מנת לקבוע בעצמי שאני אפס - אני זקוק לעשות פעולות המוכיחות לעצמי כן (פעולות כמו לומר בפה או להוכיח באמצעות כתיבה כי אני חסר אונים... וכן לפעמים גם לכרוע לרדת על הברכיים, או לספר על עובדות חיי בזה וכל שאר הפעולות...). ולא עוד, אלא שמפעם לפעם עלי להיזכר (ולנסות לחיות בתודעה שכזו) שגם הפעולות וכן ההצלחה הבאה מכך - הכול מאיתו יתברך. בשביל לשמור על החסר האונים שלי - על מנת להמשיך בפעולות...
ויתכן עוד דבר, שאין סוף להכרה בזה שאנו חוסרי אונים, וככל שאנו מרבים בכך ומקבלים זאת - קל לנו יותר לבצע את שאר הצעדים, יותר טוב ויותר מוצלח.
אבל על מנת שלא יטרידו אותי שוב ושוב כל מיני התעוררויות של תאווה הנולדים והנוצרים מהתנהגויות שגויות בחיים - עלי לתקנם כפי שמורים שאר הצעדים. תיקונם מפסיק את התעוררויות של התאווה ובכך המלחמה הפנימית מפסיקה.
אבל שלושת הצעדים הראשונים עוצרים אותם למרות שיש התקפות החוזרות ונישנות מההתנהגויות השגויות שלנו בחיים.
