רציתי לשתף אתכם במשהו שעובר עלי בימים האחרונים.

רצה מסובב כל הסיבות והלכתי יחד עם אשתי לאיש מקצוע שמכיר היטב את התוכנית כדי שיגשר בינינו בנושא ההימנעות.

בגלל האובססיות הבלתי נגמרות שלי בתאווה בבית וההבנה שאני לא יכול להמשיך עוד ככה, בהתייעצות עם הספונסר הצעתי לאשתי הימנעות והיא לא רצתה אבל מצד שני היא הבינה שיש לי צורך בזה אז היא הסכימה ללכת לאיש מקצוע שיעזור לנו לפתוח את הנושא ולקבל החלטה משותפת.

בפועל, תוך השיחה עלה מאוד חזק הנושא של חוסר הערך שלי ולראשונה הרגשתי בצורה מאוד חזקה ומחושית עד כדי דמעות כמה העניין הוא בכלל לא תאווה, כמה זה יושב על חוסר הערך שלי והצורך הממש נואש שלי לקבל ערך מאשתי דרך המין.
לא, לא, אל תטעו.
אני מכור למין, והתאווה נכנסת לכל מקום אפשרי ולא אפשרי אבל המניע שם היה חוסר הערך.

תהליך ממש נפלא שעוד ידרוש ממני כנראה הרבה אבל התוצאות מההבנה הראשונית הזו כבר הורגשו בשטח בימים שאחרי הפגישה.

אז כן, חוסר ערך = תאווה.
ככה זה אצל מכור כמוני.

כן, חוסר ערך = תאווה. אין לי ספק בכך.

הרב ד"ר אברהם טווערסקי אומר שבמשך כל עשרות השנים שהוא עבד עם מכורים מכל הסוגים, הוא לא מצא אפילו מכור אחד שלא סובל מהערכה עצמית נמוכה. (אגב, להרגשתי האישית, בנקודה הזאת, תוכנית הצעדים לא עושה מספיק כדי להעלות לנו את ההערכה העצמית, ולכן יש את ההצעה לעשות גם "צעד ארבע הפוך" שבו צריך למצוא את המעלות שלי במקום את פגמי האופי, אבל זה כבר נושא אחר לדיון אחר).

באופן אישי זה כל כך ברור לי, והיום אני רואה את זה בכל כך הרבה מקומות בחיים, את אותו חוסר ערך ששולח אותי על טיל ישר למנגנון הרס עצמי שעובד טוב כל כך... גם כאשר אני לא רוצה פורנו או מין, אבל כשאני מרגיש חסר ערך, אני חייב להתחיל לפעול על איזה שהוא מנגנון הרס עצמי. זה יכול להיות בזבוז זמן, משהו עתיר קלוריות, מריבה (חצי מתוכננת) עם האישה, או כל דבר אחר.

ההתמכרות יושבת אצלי על פגמי אופי, והפגמי האופי האלו כולם קשורים בדרך כזו או אחרת לערך העצמי הירוד שלי. בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, אחרי שנים של עבודה עצמי בתוכנית, אני חווה שינוי גדול בהערכה העצמית שלי.

אבל זו שאלת הביצה והתרנגולת - האם אנחנו כמכורים סובלים מאובדן ערך עצמי בגלל הנפילות שלנו, או שאנחנו סובלים מנפילות בגלל אובדן הערך העצמי שלנו.

אני אישית לא יודע לפתור את מה קדם למה.

אני חושב שיש חוסר ערך עצמי שמוביל לחיפוש פתרון בבריחה לתאווה, ואז החרפה של חוסר הערך וחוזר חלילה, במעגל הקסמים הכואב של ההתמכרות.. 

אני רואה שחוסר הערך העצמי שלי מגיע בעוד הרבה תחומים שלא קשורים לתאווה, כמו חוסר בטחון מול מוסדות כלכליים (בנק, קניית דירה וכל בירוקרטיה אחרת), תלות מול ההורים שגרמה לי להציג בפניהם רק את עצמי כילד טוב תוך הסתרת חולשות ועוד. 

מה שמוביל שוב לנקודה: התאווה הייתה הפתרון, לא הבעייה. לכן אם אפתור רק שלא אפעל על התאווה - נשארתי עמוק בבעייה (לכן אני מרגיש בחריפות את כל התחושות האלה דווקא עכשיו, אחרי תקופת נקיות. הבעיה של חוסר הערך לא הוחנקה במנת סם מטשטשת נוספת, אז היא צפה ומכאיבה. והפתרון לתאווה הוא טיפול בפגמים אלו). 

תודה אחיד בשמיא.
הפגם אופי הראשון שמצאתי, היה חוסר ערך.
מעניין שלא רק אני חסר ערך עצמי...

אני ממש לא מנסה לפתור את השאלה הזאת, כפי שבעל הלול לא מתעמק מידי בשאלה הזאת. מבחינתו, תן לו תרנוגלת או תן לו ביצה - והוא מסודר בחיים והמעגל ימשיך הלאה והלאה, בלי קשר לשאלה מה קדם למה.

מבחינתי, ייתכן שקודם היתה לי אישיות של מכור וזה גרם לי לחוסר ערך עצמי, או שהייתי חסר ערך עצמי וזה גרם לי להתמכר. מה זה משנה מה גרם למה?

זה מזכיר לי את הבדיחה על שני חברים שישנו באוהל בטיול, ובאמצע הלילה אחד העיר את השני ושאל אותו מה הוא רואה. החבר התחיל לדבר על הכוכבים והגלקסיות והמרחק מהם, ואז הראשון קטע אותו ואמר לו: אתה לא רואה שגנבו לנו את האוהל?

בקיצור, אני יכול להשקיע בלי סוף בתיאוריה ומחשבות על דברים שרחוקים ממני כמו מה היה בילדות ושאלות פילוסופיות כבדות משקל, אבל אז אני מפספס את מה שמתרחש כאן ועכשיו, קרוב אליי כל כך, ויש לו את כל המשמעות לגבי ההתנהלות שלי.

ישנן גישות בפסיכולוגיה שהתיאוריה היא החשובה בהן, וזה בודאי היה נכון כל זמן שהפסיכולוגיה היתה אירופאית בעיקרה. אבל באמריקה הוקמה פסיכולוגיה אחרת, פסיכולוגיה פונקציונלית, שבמרכזה לא עומדת השאלה "מה נכון" אלא "מה עובד". וויליאם ג'יימס הקים את האסכולה הזאת, וכל העולם הפסיכולוגי הושפע ממנו. לא לחינם בספר הגדול (ספר הבסיס של תוכנית 12 הצעדים) הוא מצוטט יותר מפעם אחת, כי כל התוכנית היא פונקציונלית במהותה, והשאלה היא "איך" ולא "למה".