האמת היא שכמה פעמים רציתי לכתוב על הנושא הבא, אבל קצת חששתי שזה ייראה מתנשא ואפילו פוגע. חששתי שאם אתחיל לכתוב על המתנות הנפלאות שקיבלתי מההחלמה ומדרך החיים החדשה שלי, זה יכול להיראות מאוד גרוע בפני רוב החברים שמתמודדים עם התאווה באופן כל כך נואש, ופתאום יראו אותי מקשקש לי להנאתי על מתנות ורווחים. כאשר אדם מנסה לשמור את הראש ולא לטבוע במים, די ברור שלא מתאים לבוא ולספר לו איזה כיף שהוא במצב הזה כי בסוף הוא יוכל לקבל הרבה פיצויים... אבל לאחרונה יש כאן יותר ויותר חברים מחלימים, וזה עושה טוב על הלב. אני מגלה שיתכן שאינני כזה מפונטז ואולי באמת הדרך בה הלכתי מתאימה לעוד רבים שגם הם יכולים לעבור את אותו מסלול ולהגיע לחוף מבטחים.
אז עבור אלו שכבר צועדים בדרך מוקדש הפוסט הבא. עבור אלו שעדיין מתמודדים, אשא תפילה שיזכו לחסד האלוקי שייכנס לחייהם ויאיר את הפינות החשוכות של הדרך הקשה והמפותלת. אבא שבשמים אוהב כל יצור וכל אדם, ואני מאמין שאהבתו אלינו - המוכרים למין - גדולה עוד יותר. הוא כואב את כאבנו, ושמח בשמחתנו, ובעיקר מחכה שנפנה אליו באמת ובתמים כדי שיוכל להיכנס אל חיינו.
טוב, קשקשתי מספיק, הגיע הזמן לקצת תכל'ס. בימים האחרונים היו לי כמה מקרים שבהם הרגשתי שההחלמה הינה מתנה מופלאה ומדהימה, שמי שלא קיבל אותה - הפסיד. זה היה בהרבה תחומים בחיי הן עם הילדים, הן עם האשה והן עם הסובבים אותי, וראיתי במוחש כיצד הכניעה היא מפתח מדהים לכל כך הרבה שערים שהיו נעולים בפניי תמיד. בין לבין קיבלתי אתמול טלפון מחבר בקבוצה שרצה ללמוד כיצד עושים את צעדים 4-5 על מקרה שהיה לו ונראה כמחסום בלתי עביר. הבוקר הוא התקשר כולו שמח, כאשר הפחד עזב אותו וחסד האלוקים היה ברור להפליא.
אבל לא תמיד זה ככה. הרבה פעמים אני מעדיף לשבת ולהתלונן על חוסר האונים שלי. אני מעדיף לשבת וליילל כמה אני מסכן, במקום לפתוח את הארגז עליו אני יושב ולהתחיל להוציא ממנו יהלומים. כן, ההתמכרות הנוראה שהרסה לי את החיים במשך עשרים שנה היא ארגז חתום עליו אני יושב בקבוצה, השאלה היא מה אני מעדיף לעשות כעת, להמשיך לשבת ולהתלונן או לפתוח את הארגז וליהנות מהאושר והעושר הנפלאים הטמונים בו. זה מוזר אבל ההתמכרות היא זאת שהביאה אותי אל עבר ארגז היהלומים, כמובן שלא ברצוני, וכעת בלית ברירה אני כאן. אבל האם אהיה חכם מספיק כדי לעשות את הצעד הנכון?
באופן אישי ברור לי שההתמכרות הגיעה מפגמי אופי שלא הצלחתי לתקן בשום אופן בכוחות עצמי, והתאווה למין היתה רק הסימפטום של אותם פגמים שבעצם עצרו אותי כל החיים. כעת, כאשר סוף סוף יש לאלוקים קצת מקום להיכנס, הפגמים מתחילים להיעלם אט אט וזאת המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל בחיי. מי היה מאמין שדווקא בעקבות ההתמכרות, אתחיל לטפל בעצמי באופן שאדם רגיל לא חושב אפילו לעשות?
והכנות, הו הכנות, איזו מתנה נפלאה שקיבלתי. מה החברים הטובים ביותר שלי יודעים עליי? אם הכוונה לחברים מהעולם "הרגיל", התשובה כמעט לא דבר. אבל אם הכוונה לחברים מהקבוצה והתכנית, התשובה היא הכל. אין לי סוד שאני לא יכול לספר לחבר, אין לי דבר שאני מתבייש לספר אותו, אין לי מקרה שאני מעדיף לדלג עליו.
ואני בסך הכל בתחילת הדרך...
