התכנית שלנו היא לא תכנית מוסרית ולא תכנית צודקת.
למעשה המוסר והצדק לפעמים מתנגדים לתכנית.

לדוגמה: מישהו פגע בי, שלא בצדק, העליב, השפיל וצעק. מצד המוסר והצדק - זכותי המלאה לכעוס עליו ולנקום בו. אבל התכנית אומרת: אל תהיה צודק, תהיה חכם, תהיה חי, תהיה אלוקי. תקבל את המציאות, תמצא את פגם האופי שלך (!!!) ותשחרר.

התובנה הזאת התחדדה לי חזק כשהבנתי שאסור לי לחנך. גם לא את הילדים שלי, ובטח לא את אשתי. נכון שאני (לפחות חושב שאני) צודק, מוסרי ומביא לבית את האמת המאירה. אבל זה בא מתוך כעס, האשמה, אגו, פחד ובריחה מהתמודדות.

הפרדוקס, כמו כ"כ הרבה פרדוקסים שגיליתי בהחלמה, שזה עובד הרבה יותר טוב. רק כשאני משחרר זה מצליח. היום שמעתי מחבר ותיק משפט מדהים: כשאני לא מנסה להיות אבא מושלם - אני אבא הרבה יותר טוב.

בדפוס ה"מוסרי" זה היה נראה ככה: אני כועס (חס ושלום, רק מראה פנים כועסות.. אבל כידוע מאוד מהר כעס הפנים (פ"א קמוצה) הופך לכעס הפנים (פ"א שוואית)). ממשיך את הצגת הזעם כמה שעות, חושב על עונש שבאמת יכאיב (כדי שהוא יבין את חומרת מעשיו..). בינתיים הילד סובל, אני סובל, אשתי סובלת וכל מצב הרוח בבית גרוע. והאם הוא מתחנך? המציאות מראה שלא. הוא רק לומד מה מקפיץ את אבא..

ובתסריט האלוקי: אני לוקח צעד אחורה. הילד זרק, אני מרים ומנקה. הרביץ - אני מחבק. אחר כך שהוא נרגע אני יכול להציע לו לתקן ולבקש מאמא סליחה כדי לנקות את הלב. לעזור לו להתנצל ולתקן. הוא מבין לבד שטעה. הוא מקבל אבא אוהב, הבית רגוע, אני רגוע, וקורה פה תהליך טוב. הפוך על הפוך. בסוף זה גם יותר מוסרי..

אם נזכר שבעצם אותנו אלוקים מקבל עם כל הדפקטים הלא קטנים שלנו, ההתמכרות, הנפילות, פגמי האופי והבריחה - הוא בכל זאת אוהב. אז גם אנחנו צריכים לנסות (הבנה חדשה ב"מה הוא רחום אף אתה היה רחום").

לאלוקות העל-מוסרית הזאת קוראים אהבה. לכן בקבוצות אנחנו אומרים כל הזמן "אוהבים". זאת התרופה! 

מדהים חבר לדרך
תודה

קראתי, נהניתי.
עכשיו נשאר לי רק להפנים ליומיום.

אוהבים