אתמול בלילה קראתי משל יפה מאוד שעבורי היה מעורר הרשאה, לגבי הדרך בה נתפסת ההתמכרות וההחלמה כדרך להתקרבות אל הקב"ה ולא סתם מחלה שצריכה ריפוי כדי שאוכל להמשיך בחיי כמקודם.

מכור כבד נוסע לבד בלילה בכביש המהיר והוא כולו מבואס על נפילה נוספת. קשה לו ונמאס לו והוא מבקש מה' שיציל אותו. הוא פונה לה' ואומר שהוא מוכן לכל דבר העיקר שההתמכרות תיפסק כבר. לפתע הוא שומע קול משמים וה' אומר לו: זהו יום המזל שלך, כיון שבדיוק היום אני מוכן לתת לך את ההחלמה, אבל יש לכך מחיר. ואז מתנהלת השיחה הבא:

מכור: כמה זה עולה?

אלוקים: כמה כסף יש לך?

מכור: בדיוק 100 ש"ח.

אלוקים: אוקיי, זה יעלה לך 100 ש"ח.

מכור: אבל אלוקים, אם אתן לך את הכסף היחיד שיש לי, איך אוכל לתדלק את הרכב?

אלוקים: יש לך גם רכב? לא ידעתי. אוקיי, אז המחיר הוא 100 ש"ח והרכב שלך.

מכור: אבל אלוקים, אם אתן לך את הרכב שלי, איך אוכל לנסוע לעבודה?

אלוקים: אז אתה אומר שיש לך גם עבודה? סליחה אבל המחיר עלה. זה יעלה לך 100 ש"ח, הרכב שלך והעבודה שלך.

מכור: אבל אלוקים, אם אתן לך את העבודה שלי, איך אוכל לפרנס את בני משפחתי ולהביא אוכל לאשתי ולילדיי?

אלוקים: יש לך משפחה? זה כבר סיפור אחר. תכל'ס, זה יעלה לך 100 ש"ח, הרכב שלך, העבודה שלך והמשפחה שלך.

המכור מחליט לשתוק. אלוקים שואל האם הוא מוכן והוא מניד בראשו לחיוב.

אלוקים אומר לו "ניפגש מחר", ואתן לך את ההחלמה שלך.

למחר אלוקים פונה אליו ואומר לו: אתה יודע, המאה ש"ח האלו - הם לא שלך. הם שלי, אבל אני נותן לך אותם כדי שתשתמש בהם נכון. הרכב? הוא לא שלך. אבל אני נותן לך אותו כדי שתעשה בו מה שצריך לעשות בו. העבודה? היא גם כן לא שלך, אבל אני רוצה שתעבוד כדי לחיות חיים נכונים. אישתך והילדים הם גם כן לא שלך, אבל גם אותם אני נותן לך כדי שתחיה נכון.

זוהי מהות ההחלמה. לתת הכל לה' יתברך, אבל לא כדי להישאר בלי כלום אלא כדי לקבל הכל בחזרה רק למטרה אחת: לחיות חיים רוחניים. וברגע שעושים את זה - ההחלמה כבר באה לבד.

תודה רבה! סוד, זה פשוט מקסים! חבר ותיק מהתוכנית אמר לי פעם, שככל שארצה לתת, אלוקים יתן לי יותר, ומנסיונו אפסיד בתחרות הזו תמיד... (לשמחתי)

כמובן זה לא אומר שצריך אדם שאין לו כסף להוציא כסף על סברי קדושה ובכך יצטרך בסופו של דבר לבריות. דבר שהשם בטח לך מבקש ממנו. אבל כמובן שהכל משלו יתברך ומידו נתנו לו...

משוש,

אם הבנתי אותך נכון, נראה לי שאתה מפספס פה את הנקודה.

הנקודה היא:
אתה רוצה עזרה מהקב"ה, אתה צריך לתת לו את כל חייך, אבל הכל !!!
רגע, אבל מקודם הכל היה שלי? לא ולא !!!
רק פינטזתי, הייתי מדומיין, שהכל שלי !!!
עכשו מה שנותר לי לעשות זה להפנים את זה שהכל של הקב"ה והוא רק נותן לי להשתמש לפי התנאים שלו.
ואם אני באמת אפנים זאת, אני אזכה בכל העזרה שאצטרך !!!

לשמואל, דבריך הם מחשבותיי, וכוונתך הם כוונתי... התכוונתי לדברים שאתה אומר, רק במילים אחרות.

יפה מאוד זלמן.
(בשבילי אתה היית ונשארת זלמן..)

שלום חברים
נהנתי מאוד מהמשל,
הבעיה שלי שאני חש שאם אני נותן הכל, ע"מ לקבל הכל, שוב פיספסתי את הכל,
אז איך אני לא נותן לידיעה הזו ש"במידה שבה נתתי, כך קיבלתי חזרה" להתערב ברצון לתת,
נשמע מסובך למדי.
בברכה
מוטי

מוטי יקירי,

לא צריך לתת כלום, חוץ מהלפנים ששום דבר לא שייך לי, אלא לקב"ה.
הרי איך אתה יכול לתת מה שלא שייך לך?

מוטי,

נראה לי שהמסר הוא שאם אנחנו רוצים החלמה באמת, אנחנו צריכים להרגיש שבלי החלמה למה לנו חיים.
כל החיים לא שווים לולא ההחלמה.

אתה מוסר את הכל לקב"ה כי אתה מבין שתוכל לקבל את החיים בחזרה רק אם אתה עבד ה'.

זה ברור שאתה רוצה את החיים ולכן אתה מוסר אותם לקב"ה. אבל אתה לא מוסר בשביל לקבל בחזרה את הבעלות על החיים. אלא לקבל אותם כעבד שמקבל חיים בשביל לחיות עם האדון שלו.

אשריך שזכית לעבור לגור בארמון של המלך. 

מוטי,
אנסה גם אני את כוחי למרות שגדולים ממני כבר ענו לך.
נראה לי שאנו לא מקבלים את הדברים באותו מקום. אינו דומה אדם לפני קבלת תורה לאדם לאחר קבלת התורה.
כאשר אנו שולטים אנו למעשה יוצרים מעין "חלל פנוי" בהנהגתו בעולם.
כאשר אנו מוסרים לו את השליטה החלל הולך ונסגר ואנו הופכים להיות חלק ממנו ממש- חלק אלוק ממעל.
האם ניתן להגיד שנשארנו באותו מקום? האם מה שנקבל יהיה אותו הדבר?
ואם בעולם המעשה עסקינן - האם האישה שלנו, שמעצבנת אותנו, שאנו לא יודעים לאהוב אותה כראוי וכנכון היא אותה אישה לאחר שמסרנו לבורא את כל הטינות והכעסים שלנו? האם אנו אוהבים אותה אותו הדבר או שסוף סוף יש שלושה שותפים בבית שלנו?
נראה לי שהמתנה היא אנחנו בעצמנו. היכן שאנו עומדים בעולם. כמה דבקנו בבורא ובכך נעשנו "בעלים" יחד איתו על העולם.
יה"ר שירבו רחמיו ונזכה לכך.

שלום למוטי ראוי, אהבתי את התהיה הראויה. רבות הצקתי לעצמי בתהיות מהסוג שלך, אבא שלי תמיד היה קורא לי 'החפרן' אתה חושב שאני חושב שאתה חושב...וכדומה, ברוך ה' היום אני מקבל אותי ואותו כמו שאנחנו.
ולעצם הענין, לימדו אותי, שזה בא עם הזמן, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות זה לא סתם משפט, זו עובדת חיים!  הסבירו לי, שהמחשבה שלא כדאי לתת בכלל בגלל שאני מפחד לתת כי המניע שלי הוא לקבל, מקורה בחוסר היכולת שלי לתת! בשלב ראשון אתן, כי אני איש אנוכי שהתרגל רק לקחת, ולא יודע לתת, ומשאתרגל נתינה וארכוש בה קניין אמיתי אעבור לשלב נוסף בו אוכל לתרגל את מניעי הנתינה...
אסיים בדבר תורה: ארבעה נקראים בחייהם מתים:
1. ערירי - מי שאין לו בנים - רחל אמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי.
2. מצורע - וימת מלך מצרים, נצטרע.
3. עני - כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, נאמר על דתן ואבירם שירדו מנכסיהם.
4. סומא - עוור - צדקיהו נתפס על ידי נבוכדנצאר שסימא את עיניו (רב ששת החשיב עצמו כמת - פטור ממצוות)

המשותף לכל אלו הוא אי היכולת לתת:  ערירי לא יודע מה זה לתת, לדוגמא ברחמים וחמלה, הנתינה אמיתית היא  'כרחם אב על בנים'... המצורע אף אחד לא ניגש אליו - בדד הוא יושב מחוץ למחנה. העני, אין לו מה לתת, הוא חסר אמצעים, והסומא אינו רואה למי הוא נותן.
יהיה רצון שנזכה לחיות - לתת!

עכשו לאמרה - " הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" מקבל משמעות הרבה יותר חזקה.

כל חיי שייכים לקב"ה, אבל הכל !!! (אני, המשפחה והחברים, האוטו, הבית, העבודה, הכסף --- הכל !!!)
הכל, חוץ מאיך שאני רואה את הקב"ה בחיי - זה הדבר היחיד שיש לי בעולם, ששייך לי !!!
אם אני מדומיין שאני שולט, מחליט, בעלים על חיי, אז חיי מרים וקשים.
אך, אם אני פוקח את עיני ורואה שהכל של הקב"ה ואני רק מורשה להשתמש לפי תנאיו - או... אז אני מתחיל באמת לחיות !!!