מדמיין את עצמי לפני כשמונה שנים, בערך במצב הנוכחי. אשתי לא בבית. אני יושב מול המחשב, ומרגיש תחושה שאני עוד צריך לעשות משהו. משהו מדגדג, לא ברור. אני פותח על לשונית חדשה, ופתאום זה מכה בי, אני רוצה את 'זה', 'אסור' אני אומר לעצמי בתוך הראש, אך האתר כבר נפתח, טוב, לא ניכנס ממש, אז נלך לאתר של טקסט, לא של תמונה...
בערך ,עכשיו אני בחוסר שקט מסויים. יש לי מחויבות לא סגורות בעבודה, ותחושה שאני רוצה לעשות משהו. פתאום אני נזכר בפורום הזה, במה שעברית בו, אני מרפרף על מה התחדש, מה קיים, מה היה, נזכר. בעצמי, מגלה שיש שוטר פנימי, היום אני יכול להיות בחוסר שקט והתאווה היא לא אופציה.
מפתיע. לא חשבתי שזה יהיה הנס הגדול של חיי, היכולת להשתעמם בנחת. והנה, אני משתעמם בנחת, והנחת הייתה נחת, והכל כל כך פשוט.
ההחלמה, כך שמעתי בעבר, היא כמו משיח מציאה ועקרב, היא באה בהיסח הדעת. השתעממת ופשוט קראת חדשות? וואו, מדהים.
אסירותודה לאלוהים על הדרך הזו. מפתיע עד כמה כניעה רציפה מאפשרת 'להפוך מר למתוק' לא רק ברמה הרוחנית, כפשוטו ממש. ייסורי הנפש וחיפושי התאווה, רק להיום, אינם כאן. אז רק להיום אני באסירותודה על שמונה שנים של החלמה, וארבע שנים של מפוכחות.
