שלום חברים
השבוע מסרתי חשבון נפש של הצעד הראשון,
וביום שאחרי אני שואל את עצמי בשביל מה זה טוב? מה יצא לי מזה? מה יצא למאזינים מזה?
ואיך אני ממנף את זה להתקדמות הלאה בתוכנית.

יש לי הרבה מחשבות על זה (אולי יותר מידי) ואשמח לשמוע דעתכם על סמך החוויה האישית שלכם.
ברור שיש משהו מאוד משחרר בלהוציא את זה החוצה, אמרו לי שבזה אני מתפטר מעול רגשי האשמה,
שאכיר לעומק שזו מחלה, שזה התחיל לפני גיל בחירה, שזה מולד, וכו'
אז למה אני לא מרגיש טוב עם עצמי? למה אני סחוט רגשית ונפשית, פשוטו כמשמעו?
למה אני מרגיש כאילו התפשטתי בפומבי, בלי תוצאות.
ואולי כל ההתחפרות הזו מקורה בריכוז עצמי מטורף , וחיפוש תועלת עצמית בכל דבר,
אולי עדיף לחשוב על תועלת השומעים שיכלו להתחבר לחלקים בסיפור ולחוש בעצמם את חוסר האונים העמוק.

ואולי אני פשוט צריך לפטר את המוח שלי, לנשום עמוק, ופשוט לומר :
"אבא אוהב, אני חסר אונים מול עצמי, אנא עזור לי".

סליחה על הרגשנות
מוטי

מוטי האהוב והיקר,
אתה מסרת ואני כותב אותו עכשיו. אין לך מושג כמה חשוב היה לקרוא כאן את דבריך.
אני מרגיש שהצעד הזה שאני כותב עכשיו הוא תאור מפורט של ארון הקבורה שבניתי לי במשך שנים. אף אחד לא ידע על החולניות שלי בלבנות אותו ואף אחד לא תיאר לעצמו כמה השקעתי בגילופי העץ ובפרטים הקטנים שלו.
החשיפה לעין כל מוציאה את העוקץ של הסודיות ומלמדת אותנו כניעה מלאה כלפי עצמנו. הינה. כך אני. חולה. מכור.  - תכלס' - דפוק על כל הראש.
המחמאות שנתנו לך אתמול הפריעו לי כי הרגשתי בהן משהו משפיל שפחדתי מפניו. הרי כשאני אעשה זאת אני אכריז על עצמי שאני סמרטוט ריצפה. ומה? אז כולם יגידו לי איזה יופי? אחלה סמרטוט?!
אני כותב וצוחק ובוכה.
צוחק כי זאת האמת ובוכה כי כל כך כואב לי. כואב לי היכן שאני נמצא. כואב לי לזכור את חוסר האונים.
הכאב הצרוף הזה, שיש בו הרבה טוהר, הוא לדעתי המטרה.
דמעות שהן מקווה לנפש. הן תמצית הכניעה.
ה' יתברך, קח את דימעותנו. ראה, אנו רוצים להתקרב אליך. חוננו. רק עוד יום אחד. רק אחד.
נעם

שלום מוטי היקר .

אני לא ממש מכיר אותך ,ראיתי אותך בקבוצה פעם אחת , ושמעתי כמה פעמים .
  וממה שכן שמתי לב עליך ,  זה שחשוב לך ואתה אוהב להיות בשליטה .
      ובגלל שגם אני מאוד כזה , בין אנשים בחוץ  בקהילה וכו' משתדל להיראות טוה ולהישמע טוב , ולהרשים .
הצעד שעשית הוא בדיוק הפוך ממה שאתה רגיל לעשות בין אנשים .
  ולכן נראה לי שאתה מרגיש ככה .
אני לא ממש עשיתי את הצעד הזה .    ולא יכול לכתוב לך מחוויה אישית.
  וכמו שאתה רואה ברכה בדרך שאתה הולך עד עכשיו , העבודה עם התוכנית , דיבוק חברים , ועבודה פנימית.
      והצעד הזה הוא חלק חשוב לקראת החלמה ,  אז תאמין שהתוצאות לאורך זמן טובות , 
מקווה בשבילך  מהר להרגיש טוב עם עצמך ,  תחשוב ,  שכולם בקבוצה נחשפים אותו דבר .
יום נקי, טוב ומאושר ,

מקווה שהועלתי משהו , ולא בלבלתי תמוח.
   

מוטי היקר,

אני רוצה לומר לך שממש ריגשת אותי.
הכנות, התפיחות והאומץ שלך ממש חיזקו אותי.

למרות שכבר התחלתי לכתוב את הצעד הראשון שלי, יש לי עכשו כמה נקודות התייחסות בזכותך.

יישר כח ותודה רבה
שמואל

שלום לך מוטי, צעדת וזה כבר ראוי, אולי הגעת עם יותר מדי 'מה יצא לי', אולי היית עסוק מדי בתועלת שתהיה לאחרים, מי יודע, בקש מהבורא - גל עיני ואביטה.

כשאני חש מרוקן (מעורטל כפי הגדרתך) זה בגלל שלא באתי נכון, חשבתי (גם) על מה יצא לי ובעיקר באתי עם ציפיות גבוהות. הספונסר שלי קרא לזה 'פוזה'...

כגודל הציפיה, גודל האכזבה ולאיש חסר סיפוק שכמותי, שהכל לא פורפורציונלי אצלו, הריקנות ממלאת את כל ישותי.

היה טוב, טוב שהיה, ויהיה הלאה טוב.

יצאת עכשיו מעצמך וזה היה הצעד השני, וכמו שכתבת, נראה שזה הזמן לנשום עמוק, ולהתפלל עימנו:
הסר מעלינו את הקשיים כדי שהניצחון עליהם יהווה עדות.

איזה יופי. אתמול רציתי לכתוב על הצעד הראשון, אבל בסוף כתבתי משהו אחר, וכעת אני ממש מתפרץ לדלת פתוחה. תכל'ס, עדיין לא מסרתי את הצעד הראשון שלי, אז קצת יומרני מצידי לכתוב על המטרה והכל, אז אשתדל להתמקד בכתיבה של הצעד, ולא במסירה שלו, שזה דבר שעשיתי לאחרונה, ואני יכול לשתף אחרים בתחושות שלי.

מבחינתי החשיבות של כתיבת הצעד הראשון היא מכרעת בנקודה אחת מאוד בסיסית בהליך ההחלמה שלי: ההבנה שאני מכור ושאכן אבדה לי השליטה על חיי. כן, אני אומר את הדברים וברוב הזמן גם די מזדהה עם זה, אבל אחרי 208 ימים של נקיות, אז למרות שזה כל יום "רק להיום", מתגנבת לי מחשבה קטנה לראש שאולי בכל זאת אני לא באמת מכור, ואולי אני יכול להסתדר לבד. כן, התכנית היא דווקא נחמדה ועוזרת, אבל אולי הסתדרתי לבד? הנה, הפסקתי להשתמש ומאז הרבה יותר טוב לי וקל לי. זה לא נראה כאילו משהו כל כך קשה, והתאווה נראית לי קצת כאילו משהו זר שהלך וכאילו כעת הוא המצב הנורמלי...

אז ישבתי ושפכתי את עצמי על המקלדת. התחלתי מהאוננות הראשונה ואפילו קודם לכן, ועד להתרסקות שהביאה אותי לתכנית. כתבתי את כל מה שלא הייתי רוצה לכתוב, דווקא את מה שלא הייתי רוצה לכתוב. את הפנטזיות הכי גרועות שליוו אותי, את הנפילות הכי קשות, את הגבולות שחשבתי שלעולם לא אחצה וחציתי, את הפעמים שהכי נגעלתי מעצמי. התמקדתי דווקא בפעמים שבהם הייתי הכי חסר אונים, כיצד ניסיתי בכל דרך לא להמשיך את הדרדור ובכל זאת נפלתי כל פעם עמוק יותר. העליתי על הכתב את איבוד השליטה על חיי, בדיוק עד כמה חיי הפכו חסרי שליטה. איזה דברים הסכמתי לעשות כדי להמשיך את ההתמכרות, איזה דברים הסכמתי לסכן כדי שאוכל להמשיך בנפילות.

כן, סיפרתי שם כיצד אבדתי לי השליטה על חיי והגעתי למצב שגנבתי כסף מצדקה כדי שאוכל להמשיך להשתמש. סיפרתי איך לקחתי כסף כדי לקנות אוכל לשבת ובמקום זה בזבזתי את זה בטירוף חושים של מרדף אחרי תאווה. תיארתי כיצד בחוסר אונים מוחלט, בליל תשעה באב יצאתי מהבית עם הקינות והנעלי בד, אבל במקום לנסוע לבית הכנסת נסעתי לחפש. כל הדברים שלא רציתי לעשות ועשיתי בכל זאת נגד רצוני.

כשסיימתי לכתוב את הצעד שלי, הייתי מזועזע מעצמי. לא, לא מזועזע מההיסטוריה של מה שעשיתי, אלא מזועזע ממשהו אחר לגמרי. איך לעזאזל אני יכול לספר לעצמי שאני לא מכור? וואלה, אני באמת חי בסרט. זה ממש לא נתפס שאחרי שעברתי עשרים שנה של נפילות בלתי פוסקות שמחמירות כל הזמן, אחרי שניסיתי לעשות כל דבר אפשרי כדי להפסיק ותמיד נכשלתי - אני עדיין מדמיין שאולי כל מה שאני צריך זה קצת יותר כח רצון... משהו לא בסדר בראש שלי.

ואת ההכחשה הזאת אני רוצה לעקר מהשורש. אז כעת כאשר מתגנבת לי שוב המחשבה הטפשית שאולי אינני מכור, אני פשוט פותח את הקובץ הזה במחשב, קורא בו קצת והכל בסדר. אני חוזר למימדים האמיתיים שלי ומבין שאני מכור מאוד. אני מפנים שאני חסר אונים מול התאווה ושאבדה לי השליטה על חיי. ואני חייב את זה, עבורי לא מדובר במותרות, כי אם יום אחד אצליח להשתכנע שאני לא כל כך מכור, או שאולי כבר נגמלתי - אני בבעיה רצינית. בעבורי, זוהי החשיבות של כתיבת הצעד הראשון.

תודה לך סוד, יש כאן מימד נוסף שכדאי להתייחס אליו: אני סובל ממחלת השיכחה, מה שאמרתי אמש וברצינות גמורה לא מחייב אותי ביחס להתנהגותי היום, לפעמים עד כדי סתירה של ממש.

לכשישמעו כולם מי אני, מה אני ומעשי, מלבד המימדים שאחזור אליהם (אגו מטורף. אין מספיק מקום במקלדת להכיל הכל) ברגע של חוסר שפיות הם יוכלו להחזירני לשפיות: וכי לא כך אמרת אמש... לא כהתרסה, אלא כקבלת המחלה שלי על שלל צורותיה.

מנסיון אישי, גם היום, זה אמיתי. ענווה אמיתית מזדחלת לחיי, אינני כל יכול - איני זוכר מה אמרתי אתמול.

ולמוטי הראוי, להבנתי הועלת מאוד, גם לעצמך (מלבד התועלת העצומה לקהל שומעך) כי במצבים של חוסר שפיות, כשתתהה האם אתה חולה וכדומה (אל תחשוב שזה לא עלול להתרחש.) ותצא מעצמך ותדבר עם מי מאלו ששמעו אותך במסירת הצעד הראשון שלך, יקל עליהם להחזירך לשפיות, הם יכולו להזכיר לך את מה שאתה שתפת.

מנחם ידידי היקר
בהמשך לשיחתינו
מוקדש לך בהוקרה
לרגל חווית מסירת הצעד הראשון
ותכף אעלה גם את תחילת צעד 2
יהי אלוקים עמך
אמן
בידידות מוטי

תודה רבה על ההקפצה. הועיל לי מאוד

מצטרף לדוקטור, חשבתי אולי כל יום מישהו יעלה באוב איזה פוסט ישן ומחלים...

לכל החברים באהבה !!

רק נענתי לקריאה שמובעת כאן !

אוהב.

צעד ראשון זה להקיא הכל החוצה, ולהבין למה אני צריך לעשות דרך...

תודה רבה.
תודה רבה רבה!!!!!!!!!!!!!!!!!