שלום חברים
אני רוצה לשתף אתכם בלבטי הצעד השני,
אינני חלילה כמתריס , אלא ככואב.

אבא יקר
אני יודע שאתה אוהב אותי ורוצה בטובתי, ידעתי זאת תמיד למרות שהרגשתי אחרת, שמעתי אחרת וחשבתי אחרת.
היום אני מבין שכל מה שחשבתי עליך נובע מהמחלה שלי, מהמשקפיים המלוכלכות שלי, ממכשירי השמיעה הפגומים שלי ומשלל הפגמים שניחונתי בהם.
אבל עד לפני חצי שנה בערך, אני ידעתי שאין שום סיכוי שתהיה מרוצה ממני , וגם אם אתאמץ מאוד משהו לא יהיה מספיק,
תורה , משנה, תלמוד, מדרש , אגדות, גם אם אדע הכל , תשאל אותי צפית במרכבה...
וגם אם כן אתה תדקדק איתי על חוט השערה,
לימוד המוסר לימד אותי שאני חסר סיכוי, מהמשגיחים שמעתי שאין דבר יותר שלם מלב שבור, ושצריך לשבור אותו כדי לבנות אותו מחדש נכון, בלשבור את הלב הייתי תלמיד מצוין, לבנות מחדש מעולם לא למדתי.
מגיל צעיר אני קורא על חומר האיסורים של פגם הברית , הראיה, המחשבה, וליבי נשבר.
אני ממש מסוגל לראות את צבא מלאכי החבלה רודפים אותי עד חורמה, עורמים עצים להרתיח את היורה המלאה שז"ל (שלי)
והשטן עומד שם מלא עינים חוכך ידיו בהנאה וכולם מתכוננים לחגיגה למסיבת יום המות שלי....
וכל זה כדי שלא יהיה לי נהמה דכיסופא, שאחרי איזה מליון שנה על המנגל, אזכה להנות מזיו השכינה, שזהו התענוג הגדול...
אני בכאב חושב לעצמי, לא תודה לא מעונין , אולי עדיף לגמור עם זה עכשיו בגיל צעיר לפני שאספיק למלאות עוד כמה יורות.

שם בכאב העמוק הזה אני הייתי בטוח שאתה שונא אותי , נהנה להתעלל בי , לתת לי נסיונות שאיני מסוגל להם, ובסוף להעניש אותי. רציתי לברוח מהעולם האיום הזה שחייתי בתוכו,
וזה בדיוק מה שעשיתי, ברחתי ממך לעולם אחר נעים ונחמד, שבו אני אהוב ושמח, מקובל וגיבור , עולם הפנטזיה.
היה לי טוב שם בבועה, רחוק מהשיג ידך, בלי מצפון מציק ומשגיח מטיף, ומלאך מכה ואומר קמל.

והיום אני חש שאתה אוהב אותי, וגם אני אוהב אותך בכל מאודי, ועם דמעות בעינים אני מודה לך שהחזרת נשמתי בחמלה,
ממצב שלאחר יאוש שלחת יד מלטפת והערת אותי החלום הבלהות שלי, אמרת לי: בני אהובי הגיע עת הגאולה, פתח את העינים ותראה הכל קורה בתוך הראש שלך, אני אוהב אותך, אני לא מחפש אותך, אני רוצה לעזור לך, אנא אל תסרב.
ואני שומע את קולך מתוך החלום ואולי נחמד לי להתבוסס ברחמים עצמיים, ואיני רוצה להתעורר, אבל באהבתך שלפת אותי מהבועה החלפת לי את המשקפיים, כיילת לי את את מכשירי השמיעה, והבאת אותי לתוכנית, נתת לי חיים,

ועכשיו עם מבט חדש לעולם , אמנם הרבה אני לא מבין אבל זה לא משנה , היום אני יודע שאתה אוהב אותי,
ואני מתרגש מהמילים בתפילה: אהבה רבה אהבתנו... חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו, אבינו האב הרחמן...
והלאה : מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים...
וכך הלאה והלאה עולם של אהבה, של רחמים וחמלה,
אין לי מה לומר לך מלבד : מודים אנחנו לך ... על חיינו המסורים בידך ועל נפלאותך שבכל יום...
תודה אבא על הכל וסליחה שהייתי עיוור כל השנים,
בנך אוהבך
מוטי

(יש לי הרבה מה לכתוב עוד , אבל הדמעות מפריעות)   

תודה מוטי.

הצעד השני שלי טיפה שונה, אבל במהות הוא אותו דבר. אמנם לא פחדתי מהגהינם, אבל גם לא היה לי שום רגש אל אבא שבשמים (וגם לא אל אבא שבארץ, אבל זה ענין לפעם אחרת). כעת אני לומד את החלק השני שלך ואני מתחיל לאהוב.

הרגש הזה של אהבה מוזר לי, אבל אני מתחיל להתרגל אליו.

מוטי האהוב והיקר,
לא יודע למה, קראתי את דבריך וראיתי אותך בבגדי לבן מקטיר קטורת.
לפני יומיים סחפת אותנו אל תהומות כניעתך.
אתמול בררת אותה דקה מן הדקה,
והיום אתה מקריב לעיני כולנו את אמונתך הזכה במילים כה ברורות.

לא יודע למה, עלתה לי המשנה הזאת עכשיו לראש. אנסה להסביר לך למה:

הביאו לו את השעיר , שחטו וקבל במזרק את דמו.
נכנס למקום שנכנס, ועמד במקום שעמד, והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה, ולא היה מתכון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף.
וכך היה מונה, אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.

הביאו לו את השעיר , - ומי השעיר אם לא אנחנו שרוצים כל כך את קרבתו
שחטו - הודינו כי אנו מכורים
וקבל במזרק את דמו. - ואבדה לנו השליטה על חיינו

נכנס למקום שנכנס, - אל תוך תוכנו פנימה
ועמד במקום שעמד, - היישרנו פנים אל התאוות ואל חוסר האונים שלנו
והזה ממנו , - ואת תמצית דמינו היזינו על קירות לבבנו
אחת למעלה - באמונה תמימה כי רק כוח גדול מאיתנו יוכל להביא אותנו לשפיות
ושבע למטה - מתוך הכרה של כל מעשה ומעשה שעשינו כאן למטה היה קשור אי שם למעלה.
ולא היה מתכון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. - ובהכרתנו כי לא נוכל לשלוט על חיינו עוד הסרנו את הכוונות ורק ביקשנוהו כי ייקח אותנו בזרועותיו. בין למעלה ובין למטה. וכל כמה שיכה השוט - נקבלו באהבה.

וכך היה מונה, - את הפחדים והטינות
אחת, -  אלו הם מתנות אלוקים שנתן בנו, ופצע באהבה את בשרינו: בגאוותנו, בפרנסתנו, ביחסנו, בשאיפותנו ובכל תחומי חיינו.
אחת ואחת, - ואני הוספתי עליהן את גאוותי שלי
אחת ושתים, - ואני הוספתי עליהן חוסר כנות
אחת ושלש, - ואני הוספתי עליהן צורך בשליטה
אחת וארבע,  ואני הוספתי עליהן התנהגות מניפולטיבית
אחת וחמש, - ואני הוספתי עליהן את פחדי
אחת ושש,  ואני הוספתי עליהם חוסר התחשבות
אחת ושבע. - ואני הוספתי עליהם עוד ועוד מעצמי עד שכמעט פרחה נישמתי.

סליחה שהארכתי.
נעם

איזה הבדל, בין יום שני לרביעי... כמה גדול הפער שבין הצעד הראשון לשני. הראשון הוא יאוש. מהעצמי בשלל התגלויותיו. הצעד השני הוא חזרה לשפיות. וכתבת, בעבורי, שפוי.

אכן כח גדול  (ספונסר , הפורום) החזירך לשפיות. עכשיו, בימים  קודרים (שבהכרח יבואו) נוכל לעשות לך העתק הדבק...

הספונסר שלי לימד אותי שהצעדים בנויים כדומינו. האחד יוביל אל הבא אחריו. וממילא החלטת לעשות את הצעד השלישי: מסרת את רצונך לקדור...

אברכיני שאזכה להמשיך עמך בדרך.

בפרוס הימים הנוראים אני מוצא עצמי כותב מכתב נוסף לאבא כואב,

אבי היקר
מה נשתנה השנה הזו מכל קודמותיה,
כל שנה בפרוס הימים הנוראים הייתי מתמלא ביאוש ובתקווה, בתקווה לשינוי, וביאוש משתק שכלום לא ישתנה,
במשך שנים רבות האמנתי באמת ובתמים שהפעם זה יהיה שונה, השנה אני אצא מזה,
למדתי מוסר, עשיתי חשבון נפש, התחזקתי בתפילה והתמדתי בתורה, ודקדקתי במצוות,
הרגשתי שיש לי סיכוי לשינוי, שוב ושוב טיפסתי לפסגות רוחניים, עם שאיפה עזה להשאר בפיסגה,
ושוב ושוב התרסקתי אל קרקע המציאות בהתפכחות כואבת, לכל המאוחר בחול המועד סוכות,

כפי שאתה יודע אבי אוהבי, תחושת הריקנות האיומה, החלל האין סופי שנפער בקרבי כל שנה מחדש,
גרמו לי לברוח רחוק ככל האפשר אל עולם דמיוני שבו היה לי טוב כל כך ורע כל כך,
"וגם הנפש לא תמלא".

ואז אחרי כ"כ הרבה נסיונות כושלים לבסס קרבת אלוקים, התייאשתי סופית וחדלתי לנסות.
והימים הנוראים הפכו לאיומים, סיוט מעיק של מצפון משתק וחוסר תקווה איום, החידלון בהתגלמותו...
הייתי קרוע בבריחה ממך, ללא תכלית וללא תיכלה במעגל איימים של הזנת התאווה בריחה ופורקן.

ואילו בשנה זו קרה משהו שלא קרה לי מעולם,
ניתנה לי ההזדמנות שהפעם זה באמת יהיה שונה,
הרי בשנה זו זכיתי במתת חינם ללא שום היתערותא דלתתא, אתה אבי היקר הושטת יד מלטפת, ושלפת אותי ממעמקי המדמנה,
בעומק ביצת חיי העכורים, רחצת אותי בחמלתך , הובלת אותי ביד אוהבת אל דרך התשובה לצעוד בדרך העולה בית א-ל.
נתת לי את חיי במתנה,
אז אני לתומי חשבתי שהימים הנוראים השנה יהיו משהו שונה , שהשנה אעשה פעולות התקרבות עצומים מצידי,
כואב לי שנתבדתי,  הימים הגיעו ואני מרוקן, לא מרגיש ולא מתרגש, רק חלל אפאטי ולא איכפתי ,
והמצפון מעיק בתחושת כפיות טובה איומה, אחרי כל מה שעשית למעני , אני עדיין מרוחק מרצונך ודרכך.
אני כל יום אומר כמה פעמים "רצונך ייעשה בחיי" נו... אז היכן אני? למה אני לא מתקרב איליך ?

אני עומד לפני ראש השנה יום כיפור וסוכות, ואני בוחן אותם במשקפי התוכנית,
ואני רואה בחוש את הדרך לחיים מאושרים בקרבת אלוקים לשוב לחיות בצילו.
ראש השנה, להמליך אותך עלי , להבין שאני לבד אני כשלון הכל ממך ואתה יכול ותעשה כשאבקש , צעדים 1,2,3,
עשרת ימי תשובה ויום כיפור, חשבון נפש נוקב וחסר פחד, וידוי, נכונות לשינוי, בקשה ממך שתשחרר אותי מפגמי,
נכונות לסלוח, ויום כיפור שאינו מכפר עד שירצה את חברו, צעדים 4,5,6,7,8,9,
סוכות הביצוע ביום יום החיים בצילא דמהימנותא, שיפור הקשר ההכרתי עם אלוקים, והעזרה לזולת, צעדים 10,11,12,

אז אני יודע את כל זהועדיין מרגיש שאני לא מרגיש.
ואני חש נואש
אוי אבא אוהב, אני כל כך רוצה לחוש את קרבתך ואת אהבתך,
אנא עזור לי
כי לבד אני לא יכול
אוהב
מוטי

בני, אם אומר לך תכליתך תפגע בחירתך, מסיבות השמורות עימי אינך מרגיש, רצוני הוא שתמשיך למרות חוסר הרגשתך, כשיסתיים תפקידך כחסר הרגשה, היא תבוא, דע לך שיש לי נחת רוח מדרכך. הנוכחית.

שנה טובה.

כמה אהבתי את החגים, כמה שנאתי אותם.

אהבתי אותם כל זמן שחשבתי שבהם יימצא הפתרון לבעייתי.

שנאתי אותם כאשר הבנתי שפיצול האישיות והכאב הנורא רק מחמיר כל שנה בחגים האלו.

בסוף התגרשתי מהם. לא רציתי לשמוע מהם בכלל. כשהזכירו לי שהחגים באים - התרגזתי.

לא עוד. כעת יש לי בחירה לאהוב. לאהוב את עצמי, את אלוקים, את בני משפחתי, את חבריי בתכנית וגם את החגים.

איזה מילים מרגשות מוטי אסיר וסוד. ממש אין מילים. אפשר אולי לשים תגובה ללא תוכן? זאת תהיה התגובה האמיתית. כל מילה רק תוריד מערכה.

.

גם העלאת פוסט עתיק זה מוקדש לידידי מנחם
בהחלמה

מנחם ידידי
תודה שהחזרת אותי לפוסט מרגש זה
בהצלחה בתהליך
מוטי

תודה מוטי.
דברת אלי.

ושוב תודה
כי ימים קשים אכן הגיעו, והתחושה חזקה מתמיד "כי כשל כח הסבל",
ואני מנסה לעשות העתק הדבק, ומצליח רק לחלק הראשון לכאב האין סופי ליאוש המשתלט,
למחנק והתחושה שהעולם סוגר עלי ומוחץ מוחץ, דיייי!!
אבל מבעד לערפל שמכסה ארץ , מבעד לדימדומים והסיפורים שהמוח מספר,
יש תקווה,
אני זוכר היטב שה"שאול אינו בית מנוס עבורי" ,
ואם אלך לעזאזל אז שעירים ירקדו שם, לא אני,
אני מרגיש כאותו שחקן מהספר הגדול שמנסה ומנסה לנהל את ההצגה,
אני מנסה לנהל הכל , את החיים, את ההחלמה, את העסק והבוס והפועלים והלקוחות
את אשתי והילדים הספונסר והספונסיים,

אבל אני שוכח שוב ושוב שבניהול הזה אני כשלון מוחלט,
"חיי הפכו לבלתי נתנים לניהול כשאני מנסה לנהל אותם"
נכתב בספר הגדול עלי.
אז כאן באפלה, מבליח האור, ומגו חשוכא אפיק נהורא
אור האהבה האלוקית, אור התוכנית,
והאור עוטף בחמימות ואת החושך מגרש ואת הקור מפשיר,
והקול קורא במדבר ואמר פנו דרך סולו בערבה
תרפה
תעזוב
תן לאלוקים לנהל
זה לא אחריות שלך
אבל אני מכור שכזה
לא מצליח להתפטר מתפקיד שמעולם לא היה שלי
אז מה נשאר
הנכונות
אני נכון היום שאלוקים ישחרר אותי מחסרונותי,
אמן
מוטי

דמעות בעיניים.

מוטי אני אוהב אותך!

התרגשתי מאד מאד מהדברים.

תודה רבה.

תודה מוטי. תודה רבה רבה.
אוי, כמה שזה קשה למסור באמת, להשתחרר באמת מהגישה הישנה.
אני מנסה, אבל האמת היא שבימים אלה אני כמו אדם טובע שמצא גזיר עץ ונאחז בו בכל כוחו,
המוח לא עובד, הלב דומם, אבל אני עושה פעולות כמו תוכי, מחזיק בחבל ההצלה, או ב12 חבלי ההצלה.
לא יודע מה מצפה לי בעתיד הקרוב, זה מפחיד מאד, אבל ברוך ה' שיש תכנית, שיש חבל הצלה.
תודה שוב.