[size=14pt]
התאווה בבית הרסנית – אין שינוי באדרת:
יש החושבים ואומרים שהתאווה במהותה טובה, שהרי לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה... וכו'. רק שאצלם היא הלכה לכיוון לא נכון, אם רק יפנו אותה לאפיק הנכון, ייטב להם. הם אפילו עשויים להבריא... מחשבה שכזו
אצלי, לא רק שאינה נכונה עובדתית, היא מסוכנת. היא עלולה להתברר כשגיאה כקטלנית.
בשורות הבאות ננסה לעמוד על טיבה של התאווה שלי, קטלנית שכמותה, נתפלל להכוונה ממרום, שנזכה להבהיר את הדברים מתוך ניסיון אישי וכללי, באופן שיועיל לקורא להבין שלא ניתן לומר על ציאניד במנות קטנות ובעטיפת צלופן מרשרשת, שאינו מזיק. מטבע הדברים אתמקד בתקופה שאחרי הנישואין, הדברים יכולים להועיל גם לרווקים החושבים שאחרי החתונה זה יסתדר...
כהקדמה ארחיב מעט בהיסטוריה הפרטית שלי: כנראה שממש מהפעם הראשונה, אי שם בגיל 13 וקצת, היה שם משהו אחר עבורי, ערך מוסף, זה התלבש עלי לחלוטין, נלכדתי מהשניה הראשונה, אמנם פחדתי ממה שיצא ממני ללא שליטה, אך הרפלקסים הבלתי נשלטים הללו גרמו לי להרגיש שווה יותר, פשוט נרגעתי. לאות נעימה נחה עלי, הרעש בראש חלף לו, הפכתי למנומנם, ישנוני, בעל כושר ספיגה גדול יותר, מפלט נח מהורים מטרידים, אחים כעוסים וקשיי חברה וחברים לא רצויים, חשתי עטוף, מוגן, כמי שהתכסה בסוג של טפלון, הכל החליק מעלי, לא היה אכפת לי מה קורה איתי, ומי אומר עלי. שם הרגשתי חי, מלך העולם שהכל נהיה בדבריי.
מורכב למדי לשים את האצבע, מתי הפך הפיתרון לבעיה, נראה לי שעד שלא הבנתי שזה מעשה אסור לפי ההלכה, לא ניסיתי בכלל להפסיק, היה לי טוב, רק כשניסיתי להפסיק ולא יכולתי, הבנתי שיש לי בעיה, וגם זה היה בשלבים, כי בהתחלה לא באמת רציתי לוותר על הכח הכי גדול שהכרתי, מי יוותר מרצונו החופשי על הדבר היחיד שמרגיע אותו? על אקמול נפלא, זמין, שמשכיח הכל. וגם כשכן רציתי לוותר הייתי משוכנע שזה עניין של כח רצון בלבד, ואינני רוצה עד הסוף.
רק בהמשך, הבנתי שאני בצרה אמיתית. התחתנתי בגיל צעיר במיוחד במגזר שלי, חשבתי בתמימותי, שאם יהא לי בהיתר לא אצטרך באיסור. אך גם זה לא עזר, החיבור הפיזי עם אשתי היה מרגש, לא פחות, הייתה בינינו התאמה מוחלטת, אני מושך אותה ונמשך אליה, אפילו שמרתי את כל הקבלות מהמקווה, כדי שאוכל 'להוכיח' לבורא שעשיתי ככל שציווני. היה לי באמת נעים איתה, אבל זה לא הספיק. הייתי חייב עוד, לא הצלחתי למצוא סיבה הגיונית למה עשיתי את שעשיתי, שמרנו בדייקנות את כל גדרי ההלכה, פרשנו לחלוטין בימי האיסור, קיימנו את כל ההרחקות כל פעם הייתי משוכנע שזו הפעם האחרונה שאני משתמש בתאווה, בקפדנות ובקנאות נזהרתי שלא תכנס לביתנו, רציתי פינה אחת נקיה, אי של שפיות בים הטירוף.
ובכל אופן זה לא הספיק, שמונה חודשים מהחתונה, כשאשתי בהריון עם צאצאינו הראשון, חזרתי לפעול וביתר שאת, הותרה הרצועה לחלוטין, התפרעתי, הגעתי למחוזות שבן אנוש שפוי לא מבקר בהם. ואז באמת לא רציתי, היה לי המון מה להפסיד אבל לא הצלחתי שלא לפעול, הייתי צריך כל הזמן עוד... מה שהיה לי, גם בתאווה, לא הספיק, תמיד היה משהו חדש שהוא בטוח יפתור לי את הכל, רק את זה ודי... כמה נכונה האמרה,
פעם אחת יותר מדי ואלף לעולם לא די. הסכמתי לוותר על עקרונות רוחניים אמיתיים, אישה נאמנה, ילדים נפלאים, פרנסה, מעמד, על הכל.
ואז הבורא הטוב ברוב חסדיו הביאני להחלמה,
הוא הביאני, כי אני באתי מהסיבה הלא נכונה, הייתי משוכנע שהתחתנתי עם האישה הלא נכונה, אתגרש, אתחתן עם 'האחת והיחידה' (היא לא היתה אף פעם יחידה) והכל יפתר, קשיי תחילת הדרך רבים מכדי שאוכל לפורטם, אך אב החמלה לא נטשני, בכל פעם שזעקתי באמת מצאתי את ידו המושטת בעוצמה.
אט אט הבנתי שהתאווה
בעבורי אינו המעשה עצמו, היא בכלל לא פיזית, זו גם לא תשוקה מינית חזקה,
התאווה שלי היא הגישה, הסיבה, המעבֶר, היא פנטזיה, משהו לא מושג. זו כמיהה לחוויה של רוגע, כשאני נחשף לתאווה, משהו בתוכי מופעל באובססיה בלתי נשלטת, כדי
לקחת מנשים את מה שנדמה לי שיש אצלן, יש בי משהו נואש שחייב להתמזג עם זה. אני חש מוכרח שזה יהיה שלי, בתוכי.
זה לא רק אינסטינקט שחרג ממסלולו, דחף טבעי שממלא תשוקה לא טבעית, אצלי, התאווה כבשה לה מסלול
אחר לחלוטין. אין קשר בינה לבין חיבור מיני רגיל, בני אדם מתחברים - מתאחדים, אני באתי כדי להתנתק, כדי להרגיע רעש פנימי, אנרגית המין אצלי היתה שלילית. אשתי, כאדם, מעולם לא נכחה שם, היא רק הפריעה לפנטזיות שלי. שום אישה לא יכלה להיות שם באמת, כי אין אף אחת חשובה כמו הפנטזיה עצמה. בנוסף, ברגע שהפנטזיה נהיית ממשית היא חדלה להיות פנטזיה... התאווה היא כח שלילי עצום שנמצא בתוכי, היא השתלטה לי על הדמיון ועושה בו כרצונה, אני לא יכול 'לפנטז' רק על דברים חיוביים, היא, לא תרשה זאת, למראית עין היא תתן לי לחשוב שהיא עושה את רצוני, אח, ערמומית שכמותה, היא תמצא את העיתוי הנכון ותפילני שדוד, היא לא תוותר על עבד נרצע שכמוני בקלות.
אז תשאלו איך אני יכול להיות עם אשתי? שאלה מצויינת. להלן התשובה:
אני לא יכול. אך ישנו אחד ולו מלוא הכח. הוא יכול מולה, הכח עליון שלי. ואני חייב להכניס אותו לחדר המיטות, (כדי שלא תהא שם אש אני צריך, ממש חייב אותו = א
יש
ה) הדבר הראשון שעשיתי על מנת שהוא יהיה שם – הפסקתי ליזום מגע, כן, פשוט כך, אשתי בתחילה כעסה, מדוע היא צריכה להפסיק להיות מחוזרת, היה לה יותר קל לקבל זאת משהבינה שלא היא זו שהיתה מחוזרת... ולבסוף כיבדה. (יש גם כאלו שתקופות הימנעות מרצון הועילו להם מאוד) בנוסף, אני מבקש מהבורא שיפרוש חסותו עלי, שישמור אותי. פשוט כך. מוסר את רצוני ומחשבותי בידיו. משתדל לצייר ברעֲיוֹנִי אותיות של שמו. זה עובד.
