בקבוצה בה השתתפתי השבוע קראו מתוך הספר הלבן את הקטע על הצעד התשיעי ("ערכנו רשימה של כל האנשים בהם פגענו ונעשינו נכונים לכפר בפניהם כולם"), והיה ממש מדהים לשמוע את החברים משתפים כל אחד מהזווית שלו בנוגע לדרך שבה הוא רואה את הצעד החשוב הזה. מתוך כלל הדברים שנאמרו, שני דברים תפסו אותי חזק.
מתוך 12 הצעדים שיש לנו, כמה מהם בנויים משני חלקים דהיינו שהם צעדים כפולים בעצם (למשל הצעד הראשון: "(1)הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה (2)וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". או הצעד השתיים עשרה: "כשעברה עלינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלה, (1)ניסינו להעביר מסר זה למכורים אחרים, (2)ולנהוג על פי עקרונות אלה בכל תחומי חיינו"). אז כאן בעצם ישנם שני חלקים שהם ביחד מרכיבים צעד מלא. קודם כל אני עורך רשימה של כל האנשים בהם פגעתי (וואי, הרשימה ארוכה מאוד...) ואת הרשימה הזאת אני עורך גם כאשר אני עדיין לא מוכן לכפר בפניהם. אחר כך אני צריך נכונות לכפר בפניהם, ואם אין לי נכונות - אבקש מה' נכונות. כאשר אקבל את הנכונות - הצעד הושלם וניתן לעבור לצעד התשיעי ולכפר במישרין מול כל אלו בהם פגעתי.
וכאן מגיע הספר הלבן וטוען שבעצם יש כאן עוד חצי צעד לא כתוב. צעד שמונה וחצי זה צעד בו אני צריך קודם כל לסלוח לכל אלו שפגעו בי (מעניין שאין צעד כזה בכל התכנית). כי אם אני לא סולח לאלו שפגעו בי או לאלו שאני חושב שפגעו בי - אני לא יכול להגיע לנכונות לבקש מהם סליחה ולכפר בפניהם. אני תקוע בתוך עצמי וממשיך להעניש את עצמי על מה שהאחרים עשו או לא עשו לי, אז ברור שאני לא יכול לצאת מעצמי, לכפר בפניהם ולהמשיך הלאה בחיים.
וכאשר מסתכלים ומנסים לקבל תמונה מלאה של הצעדים, מסתבר שכדי לחיות חיים רוחניים יש כאן המון עבודה של כפרה. זה מתחיל בצעד הרביעי כבר, שם ישנה רשימה נפרדת לאלו בהם פגעתי בעקבות ההתנהגות המינית שלי, וכמובן זה ממשיך בצעדים שמונה ותשע שהם בעצם יותר ארבע צעדים מאשר שניים. (א. לערוך רשימה של האנשים במי פגעתי. ב. להיות מוכן לכפר בפניהם. ג. לסלוח לאלו שפגעו בי. ד. לכפר בפני כל מי שפגעתי בו). וזה ממשיך גם בצעד עשר שהוא בעצם תרגול של כל הצעדים שוב, אבל אצלי הוא מתבטא בעיקר בנקודה הזאת של הפגיעה באנשים אחרים.
אבל מעבר לכל ארבעת החלקים האלו ישנו חלק נוסף חשוב לא פחות ואולי גם יותר. כשאני עומד לסלוח לכל מי שפגע בי, יש אחד שאני חייב לסלוח לו יותר מכולם. האדם הזה הוא אני בעצמי. אני חייב לסלוח לעצמי, וכל זמן שלא אסלח לעצמי - לא אחלים. ההחלמה שלי תלוי בכך שסוף סוף אקבל את עצמי, בלי להמשיך להלקות את עצמי בלי סוף, בלי לנסות להיות מישהו אחר, בלי להתלונן על למה אני לא כמו מישהו אחר ובעיקר להפסיק לפחד להסתכל במראה. כן, מה שאני רואה במראה זה בדיוק מי שאני, ויותר מזה - זה בדיוק איך שאני צריך להיראות.
האדם שהכי קשה לי לקבל כמו שהוא זה אני. אני חסר שקט וזה מוביל אותי לבריחה אל התאווה ואז אני שונא את עצמי עוד יותר ואז אני בורח למקלט "מוגן" יותר, שכאשר הקירות שלו מתמוטטים לי על הראש - אני שונא את עצמי עוד יותר. אז המפתח לכל הסיפור הזה הוא קבלה - וזה בעצם מה שאנחנו עושים באופן ראשוני בצעד הראשון, אבל חייבים להשלים את זה בצעדים שמונה ותשעה. אני מבין שאני חסר אונים ואני מפסיק להאשים את עצמי. אני אדם חולה - לא אדם רע. זה המפתח הראשוני לקבלה של עצמי כפי שאני, בלי נסיון לברוח ובלי נסיון לשכתב את ההיסטוריה.
ואז בצעד השמיני אני עורך רשימה של כל מי שפגעתי בו - ואני שם את עצמי בראש הרשימה. כאשר אני מתקדם לחצי הצעד הנוסף בו אני סולח לכל אלו שפגעו בי - גם כאן אני נמצא בראש הרשימה. אף אדם בעולם לא פגע בי כפי שפגעתי אני בעצמי. ואני חייב לסלוח לעצמי, כדי שאוכל לכפר לעצמי בפני עצמי.
וכאן כמובן עולה פרדוקס נוסף. כדי להפסיק להיות אנוכי - אני חייב להיות אנוכי מאוד. כדי שאפסיק לחשוב רק על עצמי, אני חייב לשים את עצמי בראש הרשימה...
