כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב עכשיו שאני לא יודע מאיפה להתחיל. טוב, צריך להיכנע ולתת לה' לנהל את העולם ולתת לו להנחות אותי גם בבחירת הנושא לפוסט הנוכחי. הסיבה לשטף הנושאים הפעם היא המפגש הראשון החי שהתקיים הערב בהשתתפות חברים מהפורום והקבוצה הטלפונית של 'שמור עיניך', מפגש בו אמנם לא זכיתי להשתתף בגופי, אבל זכיתי להשתתף ברוחי וגם זכיתי שהחברים הנפלאים הסכימו שאשתתף איתם בסקייפ וכך לפחות להשתתף מרחוק בשעתיים וחצי של כאב ונחמה, מחלה והחלמה, בעוצמות שאני לא מכיר וזאת למרות שאני משתדל להשתתף בקבוצות חיות כבר מספר חודשים.
היה מדהים. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. חברים שאני מכיר כבר מספר חודשים, בתחילה הם היו שמות "ניקים" בפורום, אחר כך נוסף גם קול לכינוי, כאשר התחלנו לשוחח בטלפונים ולהשתתף בקבוצה הטלפונית, והנה כעת הפאזל הושלם כאשר לכינוי ולקול נוספו פנים ומראה אמיתי של אנשים חיים. אבל זה היה רק חלק מההתרגשות הגדולה, כיון שהדובדבן מבחינתי היה לשמוע את חברים מוסרים את הצעד הראשון שלהם (דהיינו סיפור ההיסטוריה של ההתמכרות שלהם החל מהזכרון המיני הראשון שלהם ועד להגעתם לתכנית הצעדים). לא יכולתי לגעת בחברים דרך הסקייפ, אך אם הייתי יכול להשתתף בגופי, אין לי ספק שהייתי נותן חיבוק גדול לכל אחד מהם ואומר לכל אחד: אני אוהב אותך. איזה עוצמות צריך כדי לעשות את הצעד הזה, ממש חבורה של אנשים אמיצים שהחליטו שהם יעשו הכל כדי לצאת מכבלי העבדות להתמכרות וגילו שיש דרך.
כאשר התחלתי לעבוד על הצעד הראשון שלי עם הספונסר, הוא הציע שנקרא ביחד עמוד מהספר הלבן ובשלב זה אני מציע לכל אחד לקרוא את העמוד הזה כולו בעצמו בעיון. יש שם מסרים מאוד חשובים וכעת אשתדל להתמקד על אחד מהם והוא (איזה לבחור?... טוב, אין ברירה, בחרתי) הנושא שאין החלמה מלאה עד לחשיפת המחלה בפני אחרים. כך נכתב בספר הגדול עמ' 53:
הנסיון הראה לנו שההיבט הציבורי של הכניעה הוא מכריע. נראה שהכניעה לעולם אינה שלמה עד שהיא נחשפת בחברת אחרים. זהו מבחן גדול המפריד בין המייחלים והמייללים לבין העושים.
הסתכלתי על כל אחד מהמשתתפים וראיתי מה הביא אותם לפגישה. לאף אחד זה לא היה קל, אבל הכאב היה גדול מידי והם החליטו לעשות. חלק ממה ששמעתי בפגישה כבר הכרתי משיחות טלפון קודמות וידעתי גם ידעתי עד כמה קשה היה לאדם המספר להעלות על דל שפתיו את סיפור הדברים כפי שהיה, בלי נסיון להוריד ולעגל פינות וגם בלי לנפח, ממש דברים כהוויתם. ראיתי חברים דומעים ללא בושה וגם אני ניגבתי דמעות (ולא, אני לא אדם שבוכה ביום יום). ובעיקר ראיתי המון החלמה. הכנות הזאת היתה החלמה נטו.
היתה לי תקופה שהשתעשעתי במחשבות שניתן להחלים ולהישאר "ניק" כינוי מאחרי מקלדת או מאחרי שפורפרת הטלפון. הלכתי בעצמי לפגישות אבל משום מה לא הרגשתי את ההרגשה שהרגשתי הערב, אותה הרגשה חזקה לפיה החלמה מתחילה כאן - בחשיפה ובפגיעוּת. ההחלמה נראתה בעיני דוקא בקטעים אותם כל אחד היה מעדיף לדגל ולשמור לעצמו, ולנגד עיני ראיתי שאכן "אני חולה בדיוק כמו הסודות שלי", וכל כך שמחתי להיות חלק מהקבוצה הזאת של חברים שהחליטו שהם מוכנים לשים הכל על השולחן ולהיות פגיעים - העיקר להחלים. שמעתי מחבר וותיק אומר על עצמו שוב ושוב "אני אגוז קוקוס קשה לפיצוח", וזה הסתדר לי מאוד עם הענין שאני צריך להיות פגיע ולחשוף את עצמי כדי להחלים. יש עליי כזאת קליפה עבה וקשוחה שכל זמן שאני ממשיך לשמור עליה - אין סיכוי להגיע אל מה שבפנים. אני חייב לנפץ את המעטה הזה וזה הולך רק עם פטיש חמש קילו, אך רק אז אפשר סוף סוף להינות ממה שבפנים.
די ברור לי שאף אחד לא הבין מה רציתי לכתוב, כי אני מבולבל לגמרי. ככה זה כשאוהבים וכשמתרגשים. דרכי ה' - עדיין לא זכיתי למסור בעצמי את הצעד הראשון שלי בפני קבוצה, ועכשיו זה עורר אצלי רצון חזק לחשוף את העצמי ואת ההיסטוריה של המחלה שלי בפני אותם חברים יקרים. בעוד יומיים אני מקווה למסור את הצעד בפני הקבוצה שלי כאן, ואני תפילה שאזכה אחר כך להשתתף בקבוצה של החברים משמור עיניך ולעשות את זה שוב בפניהם.
למרות שאני לא אוהב ציטוטים, הרשו לי לסיים בציטוט נוסף מאותו עמוד בספר הגדול:
לא הגענו לכאן ביום אחד. אבל תוך זמן קצר מאוד, אנשים חולקים בכנות ובפגיעות. זוהי כניסה פורצת דרך לתוכנית שתפתח את הדרך לכוח המרפא של הצעדים. לכן חייבים להיות בפגישות שלנו האנשים שכואבים או שסבלו מספיק כדי שיפרצו את הדרך לכנות אמיתית ולכניעה. דבר זה מקנה כח לפגישה, והאחדות והיעילות הרוחנית של הקבוצה מתחזקות.
אני אוהב כל יהודי ובפרט את המכורים למין ובפרטי פרטיות את אלו שסבלו מספיק.
